תהליך הגאולה העתידית מוצג כאירוע נסי ומרגש, שבו ה' בעצמו, אשר פיזר והגלה את ישראל למרחקים, הוא גם זה שיקבץ אותם חזרה וישמור עליהם באהבה כרועה השומר על עדרו [מלבי"ם, צאינה וראינה].
השיבה לארץ תהיה מלווה ברגשות עזים, והפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות להבנת המילים בִּבְכִי יָבֹאוּ. גישה אחת מסבירה כי מדובר בבכי של תפילה, תשובה ותחנונים של העם המבקש לשוב לביתו לאחר שגורש ממנו בגלל חטאיו [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים כי זהו בכי של שמחה עצומה והתרגשות על החזרה לארץ לאחר שנות גלות ארוכות, בכי המעורב בזיכרונות העבר הקשה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. את המילה וּבְתַחֲנוּנִים ניתן להבין כהמשך לתפילותיהם המלאות בתקווה של השבים [ביאור שטיינזלץ], או לחלופין כביטוי לחמלה ולרחמים הרבים שיעניק להם ה' [רד"ק].
ההנהגה האלוהית בדרך חזרה מתוארת בפעלים אוֹבִילֵם ואוֹלִיכֵם. בעוד שהפועל הראשון מבטא עניין של הבאה ונשיאה [מצודת ציון], יש המדייקים כי קיים הבדל בין השניים: בתחילה ה' "יוביל" אותם, כלומר יישא אותם באופן נסי כמי שאינם מסוגלים ללכת בכוחות עצמם, ולאחר מכן הוא "יוליך" אותם כאשר יוכלו לצעוד בבטחה על רגליהם [מלבי"ם].
המסע עצמו יתנהל בתנאים אידיאליים. ה' ינחה אותם אֶל־נַחֲלֵי מַיִם, כלומר על שפת נחלים [רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], כדי שיוכלו לרוות את צימאונם בקלות [מצודת דוד]. הצעידה תהיה בְּדֶרֶךְ יָשָׁר, מסלול מישור נטול מכשולים ודרכים עקלקלות, כדי להבטיח שלֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
בסיום הפסוק, ה' מסביר את סיבת החסד הזה: כִּי־הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב. ה' ינחה את העם וידאג לעתידם מתוך אכפתיות עמוקה, כפי שאב דואג לבנו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], ובתמורה העם יחזור לנהוג בו בכיבוד אב [מלבי"ם]. ההצהרה וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא מוסברת בשני מישורים. במישור ההיסטורי, הבכורה הוענקה ליוסף ואפרים הוא ראש בניו, והוא גם מייצג את עשרת השבטים שהיו הראשונים להקים מלכות עצמאית [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. במישור הרגשי, התואר "בכור" אינו בהכרח ציון של סדר לידה, אלא ביטוי של חיבה ואהבה יתרה, המדגיש עד כמה העם חביב על ה' כבן בכור לאביו [מצודת דוד, רד"ק].