הקשר בין ה' לעם ישראל מוצג כברית נצחית ומוחלטת, שאינה תלויה בנסיבות משתנות אלא מושרשת בעצם קיומו של היקום. כדי להמחיש את עוצמת הקשר ואת חוסר היכולת לנתקו, נעשה שימוש בגבולות ההשגה האנושית של המרחב הפיזי – השמיים והארץ.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמוצג כאן תנאי בלתי אפשרי: כשם שבני האדם אינם מסוגלים למדוד את גובה השמיים או לחקור עד תום את יסודות כדור הארץ, כך ה' לעולם לא ימאס בעם ישראל, למרות החטאים שחטאו. ההבטחה היא כי עַל־כָּל־אֲשֶׁר עָשׂוּ, כלומר בעבור כל העוונות שלהם, ה' לא ידחה אותם אלא יסלח להם [רד"ק, מצודת ציון].
בביאור פרטי הדימוי, הפרשנים מסבירים כי פעולת המדידה מיוחסת למילים אִם־יִמַּדּוּ שָׁמַיִם משום שהשמיים נראים כנטויים ופרוסים, מה שמעורר את הרעיון של מדידת גובהם [רש"י, רד"ק]. לעומת זאת, המילה מוֹסְדֵי מתייחסת ליסודות, והיא מכוונת לנקודה העמוקה והפנימית ביותר – מרכז כדור הארץ [מצודת ציון, אברבנאל]. הארץ מוזכרת בהקשר זה משום שהיא הנקודה התחתונה ביותר, המשמשת כיסוד לבניין כולו [רד"ק].
מעבר להבנה הפשוטה של הדימוי, ישנם פרשנים המעמיקים במשמעות הפנימית של החלוקה לשמיים וארץ. גישה אחת מסבירה כי אהבת ה' לישראל היא אינסופית בשני ממדים: ראשית, אין לה גבול כמותי, ממש כשם שלא ניתן למדוד את השמיים; שנית, אין אפשרות לחקור ולהבין את הסיבה לאהבה זו, כשם שלא ניתן לחקור את מוסדות הארץ. מכיוון שמדובר באהבה סגולית ועמוקה שאינה תלויה בסיבה הגיונית, היא אינה יכולה להתבטל בשל עוונות, שכן לחטאים יש גבול ושיעור, ואילו לקשר עם ה' אין תכלית [מלבי"ם].
מנגד, גישה אחרת מתמקדת בחלוקה שבין מעלה ומטה כרמז לסוגי החטאים של העם. על פי פירוש זה, השמיים מִלְמַעְלָה מסמלים את העוונות שבין אדם למקום, בעוד שמוסדות הארץ לְמָטָּה מסמלים את העוונות שבין אדם לחברו. המסר הוא שגם הצטברות של שני סוגי החטאים הללו – אלו שכלפי שמיים ואלו שכלפי הארץ – לא תגרום לה' למאוס בזרע ישראל [אברבנאל].