לעתיד לבוא תשתנה המציאות הרוחנית מן הקצה אל הקצה, והחיבור לאלוהות יהפוך לטבע אנושי מולד ופנימי. הנביא מבטיח כי וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ... דְּעוּ אֶת ה', שכן התורה והאמונה יחדרו עמוק אל תוך הלבבות [ביאור שטיינזלץ]. הידיעה האלוהית לא תהיה עוד בגדר חכמה נרכשת הדורשת לימוד מאומץ והוכחות שכליות, אלא תהפוך למושג טבעי וברור מאליו, בדומה לאינסטינקטים או למושכלות ראשונות שאינם מצריכים הסבר [אברבנאל]. בעוד שבעולם הזה הלימוד נעשה על ידי בני אדם ולכן הוא בר-חלוף ומשתכח, לעתיד לבוא תהיה הלמידה ישירה מפי ה' בדרך נס, ולכן תתקיים לנצח [אברבנאל בשם מדרש ילמדנו].
ההבטחה כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם מעוררת תמיהה, שהרי לא ייתכן שילדים קטנים ישתוו לאנשים בוגרים ברמתם השכלית או בחכמתם. לכן, מבהירים הפרשנים כי "ידיעת ה'" בהקשר זה אינה מציינת השוואה של היכולת האינטלקטואלית, אלא מתייחסת ליראת שמים, להליכה בדרכי ה' ולהכנעה לפניו. תכונות אלו יהיו נטועות באופן שווה בלב כולם, ללא הבדל גיל או מעמד [רד"ק, אברבנאל].
הסיבה לשינוי הרוחני העמוק טמונה בחלקו האחרון של הפסוק: כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד. הפרשנים מצביעים על קשר ישיר בין כפרת החטאים לבין השגת הידיעה האלוהית. מחיקת חטאי העבר מתקופת הגלות מטהרת את העם ומנקה אותם מכל פגם, מה שמאפשר להם לקבל לב חדש ולהגיע להשגה רוחנית כה גבוהה [מצודת דוד, רד"ק]. יתרה מכך, עצם הסליחה המוחלטת מבטיחה שהקשר עם ה' יהיה מושתת על הכרה פנימית טהורה ועל התפעלות מנפלאותיו, ולא ינבע מתוך פחד מעונש [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].