קול בכי וזעקה של אם האומה זוכה למענה אלוהי מנחם ומבטיח. ה' קורא לרחל לחדול מיגונה, שכן מעשיה ומעשי צאצאיה לא היו לריק, וסופם להניב פרי ולשוב למולדתם.
הבקשה מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה טומנת בחובה התייחסות כפולה לשני חלקי העם. מניעת הקול מבכי מכוונת כלפי בני בנימין, ששבו מגלות בבל, בעוד שמניעת העיניים מדמעה מכוונת כלפי בני יוסף, הלוא הם עשרת השבטים. אמנם בני יוסף לא ישובו מיד, אך מובטח להם כי יש תקווה באחרית הימים שבה ישובו לגבולם [מלבי"ם].
ההבטחה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ מעוררת את השאלה למי שייכת אותה "פעולה" ומה טיבה. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים מציגה שני כיוונים עיקריים:
הכיוון הראשון מייחס את הפעולה לרחל עצמה ולמעשיה הטובים [ביאור שטיינזלץ], ולעצם העובדה שהיא מתפללת בעד בניה [מלבי"ם]. ביטוי עמוק לכך נמצא במסורת חז"ל המתארת כיצד רחל עמדה בתפילה לפני ה' בעת שמנשה המלך העמיד צלם של עבודה זרה בהיכל. רחל טענה כלפי ה' שאם היא, כבשר ודם, כבשה את קנאתה ומסרה את סימני הנישואין לאחותה לאה כדי שלא תתבזה, קל וחומר שה' רחום וחנון ויכול למחול לבניו ולא לקנא בעבודה הזרה. על פעולה זו של מסירת הסימנים, ה' מבטיח לה שכר שבזכותו בניה ישובו מגלותם [מצודת דוד].
הכיוון השני מייחס את הפעולה לבנים הגולים עצמם, או למעשיהם של האבות הצדיקים. השכר ניתן לבנים על כך שסבלו את קושי הגלות במשך שנים רבות, אך לא כחשו בה', לא שכחו את שמו ולא עברו על בריתו למרות התנאים הקשים [רד"ק, מצודת דוד].
באשר למהות השָׂכָר, ישנה הבחנה מהותית בינו לבין הפעולה עצמה. בעוד שהפעולה מתמקדת במעשה שנעשה בעבר, השכר גדול ממנה ומביט אל הרווח והתוצאה העתידית [מלבי"ם].
התוצאה המעשית של שכר זה היא וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב, הבטחה המתייחסת ספציפית לשיבת בני בנימין מגלות בבל, שהייתה ארץ אויב ממש. זאת בניגוד לעשרת השבטים שגלו לארץ רחוקה שאינה מוגדרת כארץ אויב, ולכן לגביהם ההבטחה בהמשך היא שישובו "לגבולם" באחרית הימים [מלבי"ם].