הכרזת הגאולה פותחת קול תרועה גדול, המבשר את המעבר המיוחל מצרות הגלות אל שמחת הישועה. הפסוק מתאר את תחילת תהליך הגאולה, ברגע שבו מגיעה הבשורה הראשונה על קיבוץ הגלויות [רד"ק].
הקריאה רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׂמְחָה מבקשת לשיר בשמחה על הטוב שעתיד לבוא על העם [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הפסוק ממשיך בדרישה וְצַהֲלוּ, מונח שהפרשנים מסכימים כי משמעותו השמעת קול גדול ורם. השמעת קול זו צריכה להיעשות בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם, ביטוי שזכה למספר כיווני פרשנות מגוונים: הגישה הפיזית מסבירה שיש להשמיע את הקול ממגדלים גבוהים [רש"י] או מהמקומות הגבוהים ביותר בארצות העמים, כדי שקול הבשורה יישמע למרחוק [מצודת דוד]. גישה אחרת רואה בכך ביטוי לפומביות, לפיה יש להשמיע את הקול בגלוי ולעיני כל העולם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים זאת כשינוי מעמד מהותי של האומה: באחרית הימים יוסר השעבוד, ועם ישראל יעמוד בראש האומות ויזכה לכבוד, תחת היותו עם בזוי ושפל בגלות [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
כאשר מגיעה הבשורה, נדרשים ישראל להגיב: הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ הוֹשַׁע ה' אֶת־עַמְּךָ. זוהי קריאה להפיץ את הבשורה, להלל את ה', ולשאת תפילה: כשם שהשמעת לנו את בשורת הגאולה, כך עשה והושע אותנו בפועל [רד"ק]. יש שפירשו קריאה זו כהכרזת הודיה על ישועה שכבר החלה, באמירה מפורשת כי ה' הושע את עמו [מצודת דוד].
הפסוק פותח בשם יעקב ומסיים בבקשת ישועה עבור אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל. על פי הפרשנות, השם "ישראל" מציין מדרגה רוחנית גבוהה מזו של "יעקב". בעוד שהמון העם, המיוצגים בשם "יעקב", עשויים להסתפק בשמחה על עצם הסרת השעבוד וקבלת הכבוד מהגויים, הגדולים והצדיקים שבעם אינם מסתפקים בכך. הם דורשים את הישועה האמיתית והשלמה – קיבוץ הגלויות מכל קצוות תבל וחזרת השכינה לציון. לכן התפילה מתמקדת ב"שארית ישראל", אלו המבקשים את הגאולה השורשית והמלאה [מלבי"ם].
כתשובה לתפילה זו, מבטיח ה' לקבץ את ישראל מכל ארצות גלותם, ובפרט מארץ צפון. היציאה מהגלות לא תהיה מתוך מנוסה או פחד מהאומות, אלא תהליך איטי, רגוע ומלא בתענוגות. הפורקן יהיה כה שלם, עד שאפילו החלשים ביותר בחברה – העיוורים, הפיסחים, ונשים הרות או מיניקות – יוכלו לצעוד בבטחה ובשווה עם שאר העם, ללא כל חשש מרודפים [צאינה וראינה].