חזון נבואי זה משרטט את התרחבותה העתידית של ירושלים, תוך הפיכת שטחים חיצוניים, ואף מקומות של מוות ופסולת, לחלק בלתי נפרד מן העיר המקודשת. הפרשנים מסכימים כי לעתיד לבוא יתווספו לירושלים שטחים נרחבים שיוכנסו לתוך חומותיה.
הגבולות החדשים יקיפו את הָעֵמֶק הַפְּגָרִים, שהוא עמק ההרוגים. לפי הגישה המרכזית, הכוונה היא לעמק שבו נפלו פגרי מחנה סנחריב מלך אשור [רש"י, מצודת דוד]. כמו כן ייכלל בשטח העיר וְהַדֶּשֶׁן, שהוא המקום מחוץ לירושלים שאליו היו שופכים את אפר הקורבנות מן המזבח [מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש המקשרים את המילה "דשן" לאותו מחנה אשור, שהיו חיילים דשנים ורעננים שנפלו באותו מקום [רד"ק].
ההתרחבות תכלול את הַשְּׁדֵמוֹת, שהן השדות הסמוכים לעיר [רש"י, מצודת ציון]. אף על פי שהמילה נכתבת בפסוק באות רי"ש (השרמות), היא נקראת באות דל"ת, ויש המבארים אותה על פי התרגום כאמות מים ששימשו להשקיית אותם שדות [רד"ק]. גבולות ההרחבה יגיעו עַד־נַחַל קִדְרוֹן, שמו של הנחל באזור, ועד פִּנַּת שַׁעַר הַסּוּסִים מִזְרָחָה. שער זה היה הפתח שדרכו באו הסוסים לעיר [מצודת דוד], ודרכו היה יוצא המלך עם פרשיו אל דרך מישורית שהייתה מיועדת למרוצי סוסים [רד"ק].
כל המרחב העצום הזה, שיוסף לעיר כלפי מזרח, יהיה קֹדֶשׁ לַה' ויזכה לקדושת ירושלים [מצודת דוד]. מעבר לכך, ייתכן שחלק מאותו שטח מוסף יהפוך לחלק ממתחם המקדש עצמו, שירחיב את גבולותיו [רד"ק].
ההבטחה החותמת את הנבואה היא שהמקום לֹא־יִנָּתֵשׁ וְלֹא־יֵהָרֵס – לשון עקירה, קלקול והריסה [מצודת ציון]. בניגוד לבית הראשון והשני שחרבו, מובטח כי בניינה העתידי של העיר לא ייכבש עוד לעולם בידי אויב, ויעמוד על תילו בביטחון שלם לנצח [מצודת דוד, רד"ק].