קריאתו של הנביא מהדהדת אל מול מציאות של גלות, ריחוק והיסוס. ה' פונה אל האומה או אל הארץ, קורא לה לחדול מבריחתה ומעקשותה, ומבטיח מציאות עתידית חסרת תקדים שבה סדרי העולם המוכרים יתהפכו לחלוטין כדי להביא לגאולה.
בפנייתו שואל הנביא עַד מָתַי תִּתְחַמָּקִין, מילה המתפרשת בכמה אופנים. יש המסבירים זאת כלשון התחבאות והסתתרות מתוך בושה לשוב אל ה' [רש"י], או כהסתתרות מעיני הגולים [מלבי"ם]. פרשנים אחרים מבארים זאת במובן של סיבוב, שוטטות ופנייה אנה ואנה, כלומר התעכבות בגלות והימנעות מלבחור בדרך הישרה של חזרה בתשובה [רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון]. פנייה זו מופנית כלפי הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה, כינוי המבטא מרדנות ועקשנות [רד"ק, מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכינוי מתייחס לעם ישראל, אך יש הסבורים כי הפנייה היא דווקא אל ארץ ישראל [מלבי"ם].
ההבטחה הגדולה טמונה בחלקו השני של המשפט: כִּי בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר. ה' עתיד לברוא תופעה חדשה המנוגדת לטבע הרגיל, שבה הנקבה היא זו שתחזר, תקיף או תגבר על האיש. הפרשנים מציעים שלושה כיוונים מרכזיים להבנת דימוי זה:
הכיוון הראשון מתמקד במערכת היחסים שבין ה' לישראל. כמנהגו של עולם, האיש הוא זה שמחזר אחר האישה, וכך לאורך השנים ה' הוא שיזם, חיזר אחרי ישראל וקרא להם לשוב. החידוש הוא שכעת הנקבה, כלומר כנסת ישראל, תיזום ותחזר אחר בעלה, ה'. ישראל ישובו אל ה' מרצונם וביוזמתם, ולא ימתינו באפס מעשה [רד"ק, רש"י, ביאור שטיינזלץ]. ברוח דומה, הדימוי מתפרש על רחל אמנו או על כנסת ישראל, שבתפילתן ובתשובתן יסובבו ויניעו את ה' לרחם עליהן ולהיטיב עמן [אברבנאל].
הכיוון השני רואה בדימוי היפוך של יחסי הכוחות המדיניים. ישראל, שנמשלה לנקבה חלשה הנשלטת על ידי אדונים קשים, תהפוך לגבר ותמשול באומות החזקות ששעבדו אותה, כדוגמת הכשדים [מצודת דוד, אברבנאל]. יש המוסיפים כי ישראל, שעד כה הייתה כבת המקבלת חלק קטן בירושה, תהפוך לזכר היורש את הכל [רש"י].
הכיוון השלישי מציע התבוננות לאומית על הקשר שבין העם לארצו. לפי פירוש זה, הארץ נמשלת לנקבה, והעם השב אליה הוא הגבר. בדרך הטבע, אומה צריכה לחזר אחר הארץ ולכבוש אותה במלחמה. החידוש ההיסטורי, שהתממש בימי בית שני, הוא שהארץ עצמה כאילו מבקשת את העם ומכינה את עצמה לקראתו, כך שהשיבה אליה נעשית מאליה, ללא מאמץ של מלחמה וכיבוש [מלבי"ם].