הברית העתידית בין ה' לעם ישראל תהווה שינוי מהותי באופי הקשר: מעבר מציווי חיצוני לחיבור פנימי, טבעי ובלתי הפיך. התקופה המדוברת, אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, מתייחסת לזמן שאחרי השיבה מן הגולה [מצודת דוד].
במרכז הברית עומדת ההבטחה נָתַתִּי אֶת־תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם. אף שהמילה נכתבה בלשון עבר, משמעותה היא לעתיד, והיא מבטאת את הבטחת ה' להטות את לב העם לקיים את התורה [מצודת דוד]. קיום התורה יהפוך עבורם לדבר טבעי הנובע מהכרה שכלית פנימית [מלבי"ם]. ההבטחה וְעַל־לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה ממחישה כי התורה כבר לא תהיה כתובה רק על גבי ספרים ובדיו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], אלא תהיה חקוקה בתוכם כך שלעולם לא תישכח [מצודת דוד]. הלב מייצג את כוח הבחירה, ובמצב עתידי זה הוא יהיה כה מלא בחוקי התורה, עד שלא תתעורר כלל בחירה או רצון לפעול בניגוד אליה [מלבי"ם].
כתוצאה מהפנמת התורה, יתממש הרעיון של וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ־לִי לְעָם. זהו קשר מהותי ובר-קיימא שלא יופר לעולם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הברית תהיה הדדית לחלוטין: ה' יושיע ויציל את העם, והם מצידם יאמינו בו וישמרו את מצוותיו [מצודת דוד]. סדר הדברים בפסוק מצביע על כך שהקרבה האלוהית תבוא קודם כול מצד חסדי ה' ("והייתי להם לאלהים"), ורק לאחר מכן מצד העם ("והמה יהיו לי לעם"). הקשר כבר לא יהיה תלוי בהתעוררות מוקדמת מצידם, שכן במציאות החדשה ממילא לא יבחרו עוד ברע [מלבי"ם].