הבטחת הגאולה העתידית מוצגת מבעד לדימוי החקלאי של זריעה, המבטא תהליך של צמיחה, התרבות והתחדשות הצומחים דווקא מתוך מצב של פיזור.
הפועל וְזָרַעְתִּי טומן בחובו שתי משמעויות מרכזיות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכמו זרע בודד המצמיח יבול רב בהרבה ממה שנזרע, כך ה' יברך את העם בריבוי עצום. מנגד, יש הרואים בזריעה משל עמוק לתהליך הגלות והגאולה; כשם שהזרע חייב להירקב ולהתבטל באדמה בטרם יחל לצמוח, כך הפיזור והאובדן שחווה העם בגלות הם שלב הכרחי שנועד להצמיח אותם מחדש כגוי גדול [מלבי"ם].
הביטוי זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה זוכה למספר כיווני פרשנות. על פי הפשט, מדובר בברכת פריון חומרית שתחול גם על בני האדם וגם על בעלי החיים, כך שלא תהיה בהם עקרות או שכול [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. פירוש נוסף מציע כי אות הווי"ו במילה וְזֶרַע משמשת להשוואה, כלומר בני האדם יתרבו ויהיו רבים ועצומים כמו עדרי בהמות [רד"ק].
לצד ההבנה הפיזית, קיימת גישה מטאפורית הרואה במושגים אלו ייצוג לסוגים שונים של אנשים בעם. "זרע אדם" מסמל את האנשים החשובים, החכמים והטובים, ואילו "זרע בהמה" מסמל את האנשים הפשוטים, פחותי הערך או הסכלים. הברכה מבטיחה כי ה' יזרע ויברך את כולם ללא הבדל, וכולם יזכו בטובה ויהיו לו לעם [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. בהקשר זה, מובאת גם מסורת קדומה לפיה עם ישראל יתבסס כבני אדם, אך יצליח וישגשג כבהמות, כלומר יזכה לברכה מבלי שעוונותיו ייזקפו לחובתו, ממש כשם שבהמה אינה נושאת באחריות לעוונות [רש"י, רד"ק].