קול זעקתו של העם הגולה, המיוצג כאן על ידי אפרים וגלויות ישראל שנמחקו ממפת ההיסטוריה, עולה ומגיע עד לה'. זהו רגע של חשבון נפש עמוק, שבו הכאב על חטאי העבר פוגש את הרצון העז לתיקון רוחני.
הפסוק פותח בתיאור מצבו של העם: מִתְנוֹדֵד. מילה זו מתארת תנועה פיזית ונפשית כאחד. העם מתנועע, מניד בראשו מתוך צער עמוק ורחמים עצמיים, בוכה, מקונן ומתלבט על דרכו [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. מתוך תחושת הבושה והחרטה על חטאי הנעורים, העם מכה על ירכו, מבין כי מעשיו הרעים לא היו נכונים, ומקבל על עצמו שלא לחשוב עוד על עשיית רע [צאינה וראינה].
בפנייתו אל ה', אפרים מתאר את תהליך התיקון שעבר: יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד. הדימוי המרכזי כאן הוא של עגל צעיר שאינו מורגל לשאת בעול החרישה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכפי שעגל סורר זקוק להכאה ולמשמעת כדי ללמוד ללכת בתלם ולמשוך בעול, כך אפרים, שחטא בתחילה, נזקק לייסורי הגלות כדי ללמוד מוסר. הייסורים פעלו את פעולתם, וכעת הוא למד את הלקח ומוכן לשוב למוטב.
לעומת זאת, גישה שונה מציגה את הייסורים ככלי שלא צלח. לפי פירוש זה, אפרים למעשה מתווכח עם ה' וטוען כי בעוד ששור שכבר למד לחרוש יחזור לתלם כאשר מַכִּים אותו, עגל שאינו מלומד רק יסטה מדרכו ויתמרד עוד יותר. כך גם אפרים – הייסורים והפחד לא קירבו אותו, אלא רק הרחיקו אותו יותר מן הדרך הנכונה [מלבי"ם].
מתוך ההבנה הזו, עולה הבקשה: הֲשִׁבֵנִי וְאָשׁוּבָה כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהָי. אפרים מבקש מה' שיעורר את לבו ויקבל אותו בתשובה [רד"ק, מצודת דוד]. על פי הגישה שהייסורים לא הועילו, זוהי בקשה מה' להחזיר את העם לא מתוך יראה ועונש, אלא מתוך אהבה והכרה על ידי התגלות של השגחה אלוהית וניסים [מלבי"ם].
בקשה זו נובעת גם מתחושת חוסר אונים של החוטא השב בתשובה. אפרים מתבייש במעשיו וחווה חרטה עמוקה, אך חושש שווידוי מילולי בלבד אינו יכול לבטל מעשים רעים שנעשו בפועל בעולם החומרי. לכן הוא פונה אל ה' ואומר: כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהָי – רק בידך היכולת לקבל את התשובה הזו, להפוך את האדם השב ל"בריה חדשה", ובכך לבטל לחלוטין את חטאי העבר [צוארי שלל].