מערכת היחסים בין ה׳ לעם ישראל, המכונה כאן אפרים, מוצגת מבעד לעדשה רגשית עמוקה של אב האוהב את בנו אהבה שאינה תלויה בדבר. מילות הנבואה מבטאות את הקונפליקט הפנימי כביכול של ה׳, אשר למרות חטאי העם, מתמלא כלפיו ברחמים עזים.
הדברים נפתחים בשאלה רטורית המדגישה את החיבה האלוהית. ה׳ שואל האם אפרים הוא בֵּן יַקִּיר, כלומר בן חשוב ויקר [מצודת ציון], או יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים, ילד שהאב מתעסק עמו בשמחה ובעונג [מצודת ציון, רש"י]. רוב הפרשנים מסכימים כי השאלה באה להמחיש עד כמה הבן אהוב, כאילו מדובר בבן יחיד שאביו עושה את כל רצונו [רש"י], או בבן שמעולם לא חטא [רד"ק].
גישה נוספת מבחינה בין המושגים ומסבירה כי יֶלֶד מתייחס לקטן, בעוד בֵּן מתייחס לגדול. אהבת האב ל"ילד שעשועים" נובעת מעצם היותו קטן וחינני, גם אם הוא חוטא, בדומה לעם ישראל בראשית דרכו במצרים. לעומת זאת, "בן יקיר" אהוב בזכות מעלותיו הטובות ובגרותו, כפי שהיו ישראל בתקופת הנביאים. ה׳ זוכר לעם ישראל את שתי התקופות הללו [מלבי"ם].
הביטוי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ מתפרש כ"בכל עת שאני מדבר בו" [רד"ק]. דרכו של אוהב היא להזכיר את שם אהובו תמיד, בניגוד לשונא שאינו מסוגל להוציא את שם שונאו מפיו, ועצם האזכור התדיר מעיד על חיבה יתרה [חומת אנך]. גם כאשר הדיבור האלוהי נאמר בהקשר של תוכחה וגנאי, ה׳ מיד נזכר במעלותיו של העם מתוך אהבתו הקדומה אליו [מלבי"ם, רד"ק]. יש המוסיפים כי עצם הדיבור האלוהי שהוענק לישראל, דהיינו לימוד התורה, מהווה סיבה מספקת לעורר עליהם רחמים [רש"י].
כתוצאה מזכרון בלתי פוסק זה, בו ה׳ זוכר את העם עוֹד, כלומר הרבה ובמשך זמן רב [מצודת ציון, מצודת דוד], מתעוררת תגובה רגשית עזה: הָמוּ מֵעַי לוֹ. משמעות המילה הָמוּ היא המיית הלב, התעוררות והכמרת רחמים [מצודת ציון]. כאשר ה׳ רואה את העם בגלותו, ליבו נהפך עליו מרוב געגועים [רש"י, רד"ק], והוא מבטיח כי רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ ויגאל אותם מן הגלות [רד"ק].