הבטחת הגאולה של ה' נשענת על חסד קדום, וקושרת בין ההשגחה שליוותה את העם בעבר לבין התקווה לישועה העתידית. מבחינה תחבירית, המילה החותמת את הפסוק, יִשְׂרָאֵל, היא למעשה הנושא של המשפט כולו [רד"ק, מלבי"ם]. משמעות המילה שְׂרִ֣ידֵי היא שארית ופליטה, והמילה לְהַרְגִּיע֖וֹ מבטאת מנוחה, שקט ושלווה [מצודת ציון].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתייחס היסטורית לדור יוצאי מצרים. עַ֖ם שְׂרִ֣ידֵי חָ֑רֶב הם בני ישראל שניצלו מחרבם של המצרים שהתנכלו להמיתם, וכן מחרב עמלק והכנעני [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. עָם זה מָצָ֥א חֵן֙ בַּמִּדְבָּ֔ר כאשר הלך באמון אחרי ה' בארץ לא זרועה, ובתמורה ה' כלכל אותו במן ללא עמל ויגיעה [רד"ק, מצודת דוד]. הפסוק ממשיך ומתאר הָל֥וֹךְ לְהַרְגִּיע֖וֹ, כלומר ה' הלך לפני העם במדבר כדי להובילם אל נחלתם ולתת להם מנוחה בארץ ישראל [רש"י, רד"ק, מצודת דוד].
לעומת גישה זו, יש המפרשים את הפסוק כמכוון למציאות הגלות העכשווית והגאולה העתידית. לפי פירוש זה, המילה בַּמִּדְבָּ֔ר אינה מתארת את מדבר סיני, אלא מסמלת את הגלות, המכונה "מדבר העמים". בהתאמה, שְׂרִ֣ידֵי חָ֑רֶב הם היהודים ששורדים את ההריגות, השמדות וחרב הגלויות. ההבטחה הָל֥וֹךְ לְהַרְגִּיע֖וֹ משמעותה שה' ילך אל העם הנמצא בגלות כדי להקל עליהם, להושיבם לבטח בארצם ולהמציא להם מרגוע [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
שתי הגישות הללו משתלבות יחד מתוך הבנה שגאולת מצרים היא למעשה הכנה ובסיס לגאולה העתידית ולבניין הבית השלישי [נחל שורק, חומת אנך]. המפרשים מתארים מעין דו שיח בין העם לבוראו: ישראל טוענים אמנם שמצאו חן במדבר בעבר הרחוק, אך כעת בגלות הם חשים עזובים. על כך משיב להם ה' שאהבתו מימי יציאת מצרים ומעמד הר סיני היא אהבת עולם, וכשם שהלך עמהם בעבר, כך הוא עתיד לשוב, לבנות אותם ולגאול אותם מחדש [צאינה וראינה, ביאור שטיינזלץ].