נבואה זו נושאת מבט אל עתיד של גאולה ותקומה, ומבשרת על ימים שבהם תשוב הברכה לשכון בארץ יהודה ובמקום המקדש [רד"ק]. הפרשנים מסבירים כי ההבטחה בְּשׁוּבִי אֶת־שְׁבוּתָם מתייחסת לעת שבה ישיב ה' את גולי ישראל מהשבי אל מולדתם [מצודת דוד]. המילה בְּשׁוּבִי נגזרת מלשון השבה, בעוד שהמילה שְׁבוּתָם משמעה שבי [מצודת ציון]. לעומת גישה זו, יש המפרשים כי שיבת השבות מתייחסת לערים עצמן, אשר עתידות לשוב למעלתן ולתפארתן הראשונה [מלבי"ם].
כאשר תתרחש השבה זו, הכל יישאו תפילה ויאמרו יְבָרֶכְךָ ה'. ברכה זו מבטאת את האיחול והתקווה שה' ישכון בתוך מקום המקדש [ביאור שטיינזלץ], וטומנת בחובה הבטחה שמעתה ואילך המקום לא יחרב עוד לעולם [רד"ק].
הברכה בפסוק מופנית אל נְוֵה־צֶדֶק ואל הַר הַקֹּדֶשׁ. המילה נְוֵה פירושה מדור ומקום מגורים [מצודת ציון]. הצירוף נְוֵה־צֶדֶק מכוון לעיר ירושלים [מצודת דוד], והוא מצייר תמונה שבה הצדק המופשט נוטע את משכנו בתוך הערים. הברכה מוענקת למקום דווקא בזכות היותו משכן מובהק של צדק [מלבי"ם]. הצירוף הַר הַקֹּדֶשׁ מתייחס לבית המקדש [מצודת דוד], או להר ציון שבו יגור ה' וישכון בקדושה [מלבי"ם]. האזכור המפורש של ארץ יהודה בפסוק נובע מכך שבית המקדש, שהוא נווה הצדק והר הקודש, שוכן בתוך נחלת שבט זה [רד"ק].