יצא לכם פעם לבכות מרוב געגוע למישהו שאתם אוהבים, ואז הגיע אדם קרוב, חיבק אתכם והבטיח שהכול יהיה בסדר? זה בדיוק מה שקורה כאן. ה' פונה אל רחל אמנו, שבוכה ומתפללת על הילדים שלה, עם ישראל, שנאלצו לעזוב את הבית ולצאת לגלות. ה' מנחם אותה ומבקש: מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה. הוא בעצם מבקש ממנה להפסיק לבכות ולנגב את הדמעות, כי יש תקווה. ה' פונה אליה בצורה כפולה כדי לרמוז לה על שני החלקים של העם. הבקשה להפסיק את קול הבכי מכוונת לבני שבט בנימין שיחזרו בקרוב הביתה, והבקשה לנגב את הדמעות מהעיניים קשורה לשאר השבטים, שאמנם ייקח להם קצת יותר זמן, אבל בסוף גם הם יחזרו.
ה' מבטיח לרחל: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ. כלומר, המעשים הטובים שעשית לא היו לחינם, והשכר שתקבלי עליהם בעתיד יהיה עצום, אפילו גדול יותר מהמעשה עצמו. על איזה מעשה מדובר? כשרחל הייתה צעירה, היא התגברה על הרגשות שלה, ויתרה ומסרה את סימני הנישואין לאחותה לאה רק כדי שלאה לא תתבייש. רחל מבקשת מה' שכשם שהיא ויתרה, כך גם הוא יוותר, יסלח לילדים שלה וירחם עליהם. בזכות המעשה האציל הזה והתפילות שלה, ה' מבטיח שהם יחזרו. ההבטחה הזו מסתיימת במילים וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב, שבהן ה' מבטיח שילדיה של רחל יחזרו בשלום מהארץ הזרה שבה היו היישר אל המולדת שלהם.