תארו לעצמכם אמא דואגת ואוהבת שעומדת ומחכה לילדים שלה שיחזרו הביתה. כשעם ישראל נאלץ לעזוב את הארץ וללכת למקום רחוק, נשמע פתאום קוֹל בְּרָמָה, קול חזק וגדול שנשמע גבוה עד לשמיים. הקול הזה הוא נְהִי, כלומר קול של יללה ועצבות, וגם בְּכִי תַמְרוּרִים שזהו בכי שיוצא מתוך לב מריר וכואב.
מי בוכה שם? זוהי רָחֵל אמנו. היא מְבַכָּה ובוכה בחוזקה על הילדים שלה, עם ישראל. יעקב אבינו קבר את רחל בדיוק על הדרך שבה העם עבר כשיצא מארצו, כדי שהיא תוכל לבקש עליהם רחמים מאת ה'. רחל מֵאֲנָה, כלומר מסרבת בכל תוקף לקבל נחמה. היא לא מוכנה להפסיק לבכות או לְהִנָּחֵם עַל־בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ, מפני שהעם כולו חסר ורחוק מהבית. היא כל כך אוהבת ומבינה את הצער של הילדים שלה, שהיא תמשיך להתפלל ולבקש מה' עד שכולם ישובו חזרה בשלום.