איוב, פרק י״ב, פסוק ב׳

איוב מפנה כלפי רעיו דברי תוכחה עוקצניים בתגובה לביטחונם העצמי, ולועג לכך שהם שואבים כוח מיתרונם המספרי ומחשיבים את עצמם לציבור שלם באומרו אַתֶּם־עָם. הוא רומז בלעג כי הם רואים עצמם כמבחר האנשים של הדור, או לחלופין מטיח בהם שהם בסך הכל המון פשוט שאין להכריע כדעתו, שכן הליכה אחר הרוב תקפה רק כאשר הצדדים שווים בחכמתם. כאשר הוא ממשיך ואומר וְעִמָּכֶם תָּמוּת חָכְמָה, הוא לועג לביטחונם שכל החכמה בעולם מוחזקת אך ורק אצלם וביום מותם לא תישאר ממנה שארית. מנגד, ייתכן שכוונתו היא שהחכמה אכן מתבזבזת ואובדת בפועל כשהיא בחברתם, אף שאיוב אינו סבור שהם כסילים גמורים משום שבסמוך לכך הוא משווה את שכלו לשלהם.