טענתו המרכזית של אליפז כלפי איוב חושפת תפיסה תיאולוגית שגויה, שלפיה המרחק הפיזי והרוחני העצום בין הבורא לעולמו מונע את ההשגחה האלוהית על בני האדם. אליפז טוען כי כפירתו של איוב בצדק האלוהי אינה נובעת מיראה, אלא מהיקש הגיוני מוטעה שהוא עושה למראה ממדי היקום, המוביל אותו למסקנה שה' רחוק מדי מכדי להשגיח על הנעשה בארץ [רמב"ן, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, תקות אנוש].
הפרשנים מסבירים כי המילים גֹּבַהּ שָׁמָיִם מתארות את המקום העליון והנישא ביותר ממעל [מלבי"ם], ויש המפרשים זאת כאילו חסרה אות יחס בתחילת המילה, כלומר הכוונה היא "בגובה שמים" [רמב"ן]. על פי תפיסה עמוקה יותר, מושג זה אינו מתאר רק גובה פיזי אלא רוממות רוחנית מוחלטת, המכוונת אל הרקיע העליון ביותר, "ערבות", שבו נמצא כסא הכבוד, מקום שהוא זך ורוחני עד אין קץ [אלשיך].
כדי להמחיש את המרחק העצום, אליפז מפנה את מבטו של איוב אל רֹאשׁ כּוֹכָבִים, שהם הכוכבים העליונים והראשונים [מלבי"ם]. מונח זה מכוון לגלגל העליון ביותר שבו קבועים המזלות והכוכבים, הנמצא בתכלית הגובה והרוממות וממחיש את המרחק העצום שבין הכוכבים לכדור הארץ [רלב"ג, תקות אנוש].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאליפז שם בפי איוב קל וחומר: אם הכוכבים העליונים רחוקים וגבוהים כל כך מן הארץ, קל וחומר שה' הנמצא מעל כל אותם גלגלים עליונים, רם ונשגב מהם לאין שיעור. בשל פער עצום זה, וחוסר היחס שבין העליונים לתחתונים, איוב מסיק לכאורה שה' אינו משפיל את עצמו לראות את השפלים [רש"י, רמב"ן], ואינו משגיח על עולם החומר העכור [אלשיך]. המחשה יפה לכך ניתן לראות באופן שבו המרחק הפיזי מתעתע בחושים: כשם שהכוכבים העליונים, שהם עצומים בגודלם, נראים לעין האנושית כקטנים רק בגלל המרחק הרב, כך איוב טועה לחשוב שהמרחק הרוחני והפיזי העצום מונע מן ה' להבחין ולשפוט את מעשיהם של בני האדם למטה [אלשיך].