הפסוק מתאר את אובדנם הפתאומי והמוקדם של אנשים רשעים, ומשמש כאזהרה מפני כפירה בחטא. הפרשנים מסכימים כי הפסוק מכוון בעיקר לדור המבול, שנידונו להשמדה טוטאלית.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה קֻמְּטּוּ משמעותה הכרתה, השמדה ומוות [רש"י, רלב"ג, אבן עזרא, רמב"ן, מלבי"ם, שטיינזלץ]. גישה נוספת מסבירה את המילה מלשון קמטים וכיווץ, כלומר הרשעים הזדקנו, פניהם התמלאו קמטים והם נכרתו מן העולם טרם זמנם [מצודת דוד, מצודת ציון].
המילים וְלֹא־עֵת מדגישות שהמוות הגיע אליהם בצעירותם, קודם שהגיעה שעתם הטבעית למות. מעבר למשמעות הפשוטה של מוות מוקדם, פרשנים מוצאים כאן פולמוס אמוני: הרשעים עשויים לטעון שהמבול התרחש בגלל חוקי הטבע, המזלות או תנאי האקלים של אותה עת, ולא כעונש על מעשיהם [מלבי"ם]. לכן הפסוק מדגיש שהם נכרתו "ולא עת" – העונש הגיע כהשגחה ישירה מאת ה׳ בעקבות כפירתם [רמב"ן], וכהוכחה לכך, בשנת המבול מערכת המזלות והטבע כלל לא תפקדה, כך שלא ניתן לתלות את האסון ב"עת" או בטבע [אלשיך].
החלק השני של הפסוק, נָהָר יוּצַק יְסוֹדָם, מתאר את אופן ההשמדה. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר במי המבול שניחתו על הרשעים, ויש מי שמוסיף כי הפסוק רומז גם לאש ולגופרית שניטכו על אנשי סדום [רש"י].
הפרשנים מציעים מספר רבדים להבנת דימוי הנהר הניצק על היסוד:
ברובד הפיזי, הארץ היציבה שעליה עמדו בני האדם, שהיא יסוד קיומם, הותכה, נשטפה והפכה לנהר זורם של מי מבול שהטביע אותם [אבן עזרא, מצודת דוד, רלב"ג, מלבי"ם].
ברובד המטאפורי, הנהר מסמל את המהירות העצומה שבה הושמדו הרשעים [רמב"ן]. בנוסף, הדבר מעיד על כך שגם בחייהם של אותם אנשים לא היה להם בסיס יציב, ויסודם היה נזיל ורעוע כמו מים [שטיינזלץ].
ברובד של מידה כנגד מידה, המילה "יסודם" מכוונת לטיפת הזרע שממנה נוצר האדם. מכיוון שאנשי דור המבול חטאו בעבירות חמורות של גילוי עריות, שהן בבחינת טיפה סרוחה וחמה, הם נידונו במידה כנגד מידה ונהר יסודם הפך למי מבול רותחים ששטפו אותם [אלשיך].