הטענה המרכזית המובאת כאן משקפת תפיסה שגויה שלפיה רוממותו של ה' והמרחק העצום בינו לבין העולם מונעים ממנו להשגיח על בני האדם. התפיסה גורסת כי קיים נתק, הן פיזי והן מהותי, בין האל הרוחני לבין העולם הגשמי והשפל, ולכן מעשיהם של בני האדם נסתרים מעיניו [תקות אנוש]. מתוך כך עולה המחשבה כי בחסות המרחק והחשכה, אדם יכול לנהוג ככל העולה על רוחו מבלי לתת את הדין [ביאור שטיינזלץ].
על פי רוב הפרשנים, השאלה מַה יָּדַע אֵל מבטאת את הספק האם ה' בכלל מודע למעשים הנעשים במחשכים [רש"י]. התשובה השלילית, לכאורה, נובעת מהמרחק הרב שבין הארץ לבין מקום מושבו של ה' מעבר לעולם הכוכבים [מלבי"ם].
הפסוק ממשיך ושואל הַבְעַד עֲרָפֶל יִשְׁפּוֹט. המילה עֲרָפֶל מפורשת כעב הענן [מצודת ציון] המשמש כמקום מסתור [אבן עזרא]. אמנם גילוי כבודו של ה' בעת משפט מתואר לא פעם ככזה השוכן בתוך ערפל [מלבי"ם], אך כאן הערפל נתפס כמחיצה אטומה ומסך המפריד בין הרואה לנראה [מצודת דוד, תקות אנוש].
מתוך כך, עולה תמיהה כפולה: האם ה' מסוגל לראות מבעד לחושך ולשפוט את יושבי הארץ? [רש"י, מלבי"ם]. מעבר לעצם הראייה, מוצגת כאן טענה עמוקה יותר לגבי מהות המשפט. גם אם נניח שה' מציץ מבעד למסך הערפל, עולה השאלה האם מי שרואה את העולם רק דרך מחיצה יכול באמת לרדת לחקר האמת ולשפוט את צפונות הלב והמחשבות העמוקות של האדם, שהרי משפט צדק דורש הבטה ישירה ופנימית אל תוך קרביו של האדם [אלשיך].