איוב, פרק כ״ב, פסוק י״ד

הטענה המרכזית המיוחסת לאיוב בפסוק זה היא כפירה בהשגחה הפרטית של ה' על הנעשה בארץ, תוך תיאור ניתוק פיזי או רעיוני בין הבורא לעולמו.

בתחילת הפסוק נאמר עָבִים סֵתֶר לוֹ וְלֹא יִרְאֶה. המילה עָבִים משמעותה עננים, והם משמשים סֵתֶר ומסתור לה' [ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעננים יוצרים מעין מחיצה המפסיקה בין ה' לבין הארץ, וכביכול מונעים ממנו לראות את מעשי בני האדם למטה. מנגד, יש המפרשים כי ההסתרה אינה נובעת מחסרון ביכולתו של ה' לראות, אלא מכך שבני האדם אינם זוכים לקבל את הארתו בשל גודל קדושתו ועכירות החומר של העולם הזה, ולכן נוצרים מסכים רבים המבדילים בינו לבינם [אלשיך].

החלק השני של הפסוק, וְחוּג שָׁמַיִם יִתְהַלָּךְ, מחזק את טענת הניתוק. המילה חוּג מתארת מעגל או את כיפת השמים, בדומה לשרטוט של מחוגה [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים כי ה' מתהלך במעגל השמים העליונים, ומשום כך אינו יודע או אינו משגיח על המתרחש בארץ. יש המדייקים כי המילה יִתְהַלָּךְ מבטאת פעולה של חקירה וחיפוש; כלומר, ה' ממקד את השגחתו בקיום השמים ובמערכות העליונות, ולא בשפלים [רמב"ן]. בנוסף, כאשר ה' נמצא בצד הרחוק של מעגל השמים, הוא כביכול אינו רואה את האדם [ביאור שטיינזלץ].

מתוך תיאור זה עולה טענה פילוסופית עמוקה יותר: מאחר שה' מתהלך במסלול קבוע בשמים, העולם אינו מונהג בהשגחה פרטית אלא על פי חוקי טבע קבועים ומערכת הכוכבים. לפי תפיסה זו, גם אסונות גדולים כמו המבול אינם עונש על חטאים, אלא תוצאה טבעית של תנועת הגלגלים שנקבעה מששת ימי בראשית, ואין בכוחם של מעשי בני האדם לשנות את סדרי הבריאה [מלבי"ם]. בהתאם לכך, גורלו של האדם נגזר על פי תנועת השמים ועת הולדתו, תפיסה המסבירה מדוע בחר איוב לקלל את יום הולדתו [אלשיך].