דרישתו של איוב לעמוד למשפט פומבי מול בוראו נתקלת בביקורת חריפה מצד רעיו, המאתגרים את עצם ההיגיון שבוויכוח משפטי בין אדם לאלוהים. הפסוק מעלה תהייה נוקבת באשר למניעים העומדים בבסיס ההשגחה, השפיטה והייסורים, כאשר המוקד הפרשני סובב סביב הבנת המילה הֲמִיִּרְאָתְךָ – של מי היראה, וממה הוא ירא.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מבינה את המילה הֲמִיִּרְאָתְךָ כשאלה רטורית ואירונית: האם ה' פועל מתוך פחד ממך? איוב הביע רצון עז להתווכח עם ה' ולהוכיח את צדקתו. על כך משיב לו אליפז כי ויכוחים משפטיים אופייניים לבני אדם העומדים לפני דיינים, וזקוקים להצדיק את עצמם מתוך פחד מפני מאשים או שופט. לבורא, לעומת זאת, אין כל פחד מאיש, ולכן אין לו שום עניין או צורך להיענות לטענותיו של איוב ולהצטדק בפניו [תקות אנוש, חומת אנך, ביאור שטיינזלץ].
בנוסף, אליפז שואל האם ה' מביא עליך ייסורים כדי שיוֹכִיחֶךָ ושופט אותך כשהוא יָבוֹא עִמְּךָ בַּמִּשְׁפָּט מתוך חשש שמא תפרוק עול, תרשיע או תמרוד בו. התשובה המובלעת היא שה' אינו נפגע מחטאיו של האדם, ולכן אינו מעניש מתוך מגננה או פחד ממעשיו [רש"י, רמב"ן, מצודת דוד].
לעומת התפיסה כי הפסוק עוסק כביכול בפחד של ה', גישה אחרת מעבירה את כובד המשקל אל יראתו של איוב עצמו. לפי פירוש זה, הפסוק בוחן את המניע הפנימי לצדקתו של איוב. השאלה היא האם איוב נמנע מחטא רק מתוך פחד שה' יוֹכִיחֶךָ – כלומר, ייסר ויעניש אותו, או יעמיד אותו לדין על מעשיו הרעים כשהוא יָבוֹא עִמְּךָ בַּמִּשְׁפָּט. ה' אינו חפץ בעבודת כפיים שנובעת מיראת העונש ומאהבה עצמית, אלא בעבודה טהורה לשמה. תפיסה זו גם מסבירה מדוע שכר ועונש אינם ניתנים לאדם באופן מידי בעולם הזה, שכן תגובה מידית הייתה גורמת לבני האדם לפעול מתוך אינטרס ופחד בלבד, ולא מתוך רצון אמיתי וטהור [מלבי"ם].
זווית נוספת וייחודית מפרשת את המילה הֲמִיִּרְאָתְךָ לא כפחד של ה' מאיוב, ולא כפחד של איוב מה', אלא כפחד החברתי שאיוב הטיל על סביבתו. לפי הבנה זו, השאלה המופנית לאיוב היא האם בגלל היראה והאימה שהטלת על העם מתוקף מעמדך וגדולתך, בחר ה' להוכיח אותך ולבוא עמך במשפט [אלשיך].