בסגנון ישיר ובוטה, אליפז מתעמת עם איוב ומצדיק את הייסורים הקשים שבאו עליו כתוצאה ישירה ממעשיו. הוא קובע כי ה' יודע שמעשיו הרעים מרובים [רש"י], ומכריז הֲלֹא רָעָתְךָ רַבָּה וְאֵין־קֵץ, כלומר אין סוף [ביאור שטיינזלץ], לַעֲוֹנֹתֶיךָ. מילה זו, אגב, נכתבת חסרה באות וי"ו לאחר האות נו"ן, כפי שעולה מן המסורת [מנחת שי].
הפרשנים נדרשים לשאלה כיצד ניתן להאשים את איוב, שהעיד עליו הכתוב כי הוא איש תם וישר, ברשע כה רב. גישה אחת ממקדת את ההאשמה במישור החברתי ובאחריותו של איוב כמנהיג. לפי גישה זו, ההאשמה מתייחסת לעוולות שנעשו בין אדם לחברו [רמב"ן, מלבי"ם]. חומרת המעשים נובעת ממעמדו הרם של איוב; אדם גדול כמותו משמש דוגמה לאחרים, וכל חטא קטן שלו מקבל משמעות עצומה משום שהרבים לומדים ממנו [מצודת דוד]. יתרה מכך, מתוקף היותו מנהיג שהטיל יראה על סביבתו, היה בכוחו למחות על העוולות שנעשו בעירו ולהעמיד מושלים צדיקים. משלא עשה זאת, כל העושק והרשע שנעשו בעיר נחשבים כאילו עשה אותם במו ידיו, ולכן עוונותיו נראים כחסרי קץ [אלשיך].
מנגד, יש המפרשים את דברי אליפז לא כהאשמה ישירה במעשים רעים בפועל, אלא כטענה תיאולוגית יחסית. לפי פירוש זה, כאשר אליפז אומר שרעתו של איוב רבה, הוא מתכוון לכך שאם איוב ינסה לעמוד למשפט ולהתווכח עם ה', הפער העצום בין רוממותו השמימית של ה' לבין טבעו החומרי של האדם יגרום לאיוב להיראות כמלא בעוונות. אפילו אם איוב נקי מחטא וצדיק גמור בעיני עצמו ובעיני הבריות, בהשוואה לשלמות האלוהית – אין קץ לעוונותיו [תקות אנוש].
מתוך תוכחת זו עולה גם תפיסה רחבה יותר של ההשגחה האלוהית. ה' מנהיג את עולמו כך שלא תמיד הרשע נענש מיד על רעתו. לעיתים ה' מאריך אפו גם לאדם שרעתו רבה כלפי בני אדם, ולעיתים מעניש באופן מיידי, הכול לפי חכמתו. הנהגה זו אמנם עלולה להטעות ולגרום למחשבה שאין דין ואין חשבון, אך מטרתה העמוקה היא לאפשר לאדם לעבוד את ה' באופן טהור, מתוך בחירה חופשית, ולא מתוך יראת העונש או ציפייה מיידית לשכר [מלבי"ם].