אליפז מתייחס בדבריו למציאות המורכבת שבה אנשים רשעים זוכים לשפע ולהצלחה חומרית, למרות מרידתם בה׳. ניגוד זה מעורר תהיות לגבי ההשגחה בעולם, ומחדד את הפער שבין הטוב המורעף על הרשעים לבין כפירתם.
החלק הראשון של הפסוק קובע כי ה׳ הוא זה שמעניק לרשעים את השפע. מציאות זו הופכת את כפירתם לבלתי הגיונית, שכן לא חסר להם דבר ואין להם כל סיבה להכחיש את ההשגחה העליונה [מצודת דוד].
ביחס לחלקו השני של הפסוק, העוסק בהתרחקות מעֲצַת הרשעים, המפורשת כמחשבתם וכפירתם [ביאור שטיינזלץ], הפרשנים מציגים שלוש גישות מרכזיות להבנת דברי אליפז:
הגישה הראשונה רואה בכך הצהרת הסתייגות מוסרית. אליפז מבקש להתרחק לחלוטין ממחשבתם של הרשעים ומכפירתם בהשגחה, ומייחל שחלקו לא יהיה עמהם [רמב"ן, אלשיך, ביאור שטיינזלץ].
הגישה השנייה מפרשת את ההתרחקות כחוסר הבנה. אליפז מצהיר כי מחשבתם של הרשעים רחוקה מהשגתו. הוא פשוט אינו מסוגל להבין את השטות שבכפירתם, לאור הטוב הרב שה׳ השפיע עליהם [מצודת דוד].
הגישה השלישית מציגה רובד הגותי עמוק יותר [מלבי"ם]. לפי פירוש זה, המילה עצת אינה מתייחסת למחשבתם של החוטאים, אלא להנהגתו הנסתרת של ה׳ ביחס אליהם. העובדה שהרשעים זוכים לטוב מעוררת שאלות קשות על היעדר צדק בעולם, וגורמת לכופרים לטעון שאין השגחה. אליפז מודה שסוד זה רחק ממנו ונעלם מהבנת בני האדם. עם זאת, מצב זה מכוון מאת ה׳ כדי לנסות את הצדיקים, לבחון אם ימשיכו לעבוד את ה׳ מאהבה ומאמונה טהורה גם כאשר הסדר העולמי נראה משובש. בעמידה בניסיון זה, הצדיק שצדקתו ניכרת כלפי חוץ והנקי שטהרתו הפנימית שוכנת בלבו, מוכיחים את אמונתם השלמה.