דברי התוכחה המופנים כלפי איוב מציגים האשמה חריפה בדבר כשל מוסרי עמוק, תוך פגיעה בחלשים ובחסרי ההגנה ביותר בחברה. אליפז טוען כי סבלו של איוב אינו מקרי, אלא תוצאה ישירה של יחסו לאלמנות וליתומים, שעליהם ה' מגן ואת ריבם הוא תובע באופן מיידי [מלבי"ם].
הפרשנים נחלקו באשר לאופי הפגיעה באלמנות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר במעשה אקטיבי של גזל וגירוש. אלמנות, שאין להן כוח לתבוע את זכויותיהן [ביאור שטיינזלץ], גורשו באכזריות מבתיהן ונושלו מכל רכושן. המילה שלחת מתפרשת כגירוש וסילוק [מצודת ציון], והן נשלחו ריקם – כשהן חסרות כול [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, רמב"ן]. מנגד, יש המפרשים את הפסוק כחטא של חוסר מעש והתעלמות. לפי גישה זו, כאשר אלמנות באו לבקש עזרה, איוב סירב לסייע להן ושלח אותן בידיים ריקות, ייתכן שמתוך רצון להימנע ממעורבות או מרכילות [אלשיך].
פגיעה זו באמהות הובילה בהכרח לפגיעה בילדיהן, וכך וּזְרֹעוֹת יְתֹמִים יְדֻכָּא. המונח זרועות מסמל את כוחם של היתומים [ביאור שטיינזלץ], והמילה ידוכא משמעותה שבירה וכיתות [מצודת ציון]. מבחינה דקדוקית, אף שהמילה זרועות היא ברבים, הפועל נכתב בלשון יחיד כדי ללמד שכל אחת ואחת מזרועות היתומים דוכאה [רלב"ג, אבן עזרא].
באשר לאופן שבו דוכאו היתומים, מציגים המפרשים כמה זוויות שונות. הפירוש הפיזי והציורי ביותר מתאר כיצד היתומים נאחזו בחוזקה בפינות בתיהם כדי שלא יגורשו, ואיוב ממש שבר את זרועותיהם כדי לעקור אותם משם [רמב"ן]. פרשנות אחרת מציגה פגיעה עקיפה: ברגע שהאלמנות גורשו ורכושן נלקח, נשבר ממילא גם משענם של היתומים, שכן לא נותר להם למי לפנות לעזרה [מצודת דוד]. לפי גישת חוסר המעש, הפגיעה ביתומים הייתה פסיכולוגית וחברתית. כאשר הילדים ראו שאיוב דוחה את אמותיהם, הם הסיקו שהוא בז לאומללים. כתוצאה מכך, גם כאשר סבלו מעושק על ידי אנשים אחרים, הם כבר לא העזו לפנות אליו לעזרה, ונשארו לסבול את דיכויים לבדם [אלשיך].