דברי הפסוק מציגים את תפיסת עולמם היהירה של הרשעים הכופרים בהשגחה האלוהית, כחלק ממענהו של אליפז לטענותיו הקודמות של איוב בדבר הצלחתם של הרשעים בעולם [תקות אנוש].
החלק הראשון של הפסוק מתאר את הכרזתם, הָאֹמְרִים לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ. הרשעים דורשים מה' להתרחק מהם ולא להתערב בחייהם [ביאור שטיינזלץ]. הכרזה זו נובעת מאמונתם כי אין כל יחס או קשר בין האדם לבורא שיצדיק השגחה על מעשיהם [תקות אנוש]. גישה אחרת מסבירה כי הרשעים טוענים שה' כבר הסיר מהם את השגחתו לחלוטין [רמב"ן], ומסר את הנהגת העולם לידי חוקי הטבע ומערכת השמיים [מצודת דוד].
בהמשך לכך הם תוהים וּמַה יִּפְעַל שַׁדַּי לָמוֹ (המילה "למו" משמעותה להם). כלומר, הם טועים לחשוב שה' אינו משפיע על חייהם כלל [ביאור שטיינזלץ], או שהם אינם נחשבים מספיק בעיניו כדי שיפעל וישגיח עליהם [תקות אנוש]. מנגד, יש המפרשים שקריאה זו משמשת בידם כהוכחה להיעדר עונש והשגחה: הרשעים מתפארים בכך שלמרות שביקשו מה' לסור מהם, הוא אינו עושה להם כל רע ואינו מעניש אותם על חטאיהם [מלבי"ם]. לאור מציאות זו עולה תמיהה, מדוע ה' אינו נענה לפחות לבקשתם לסור מהם, ובשב ואל תעשה פשוט יפסיק להשפיע עליהם טובה [אלשיך].
אליפז מזכיר טענות אלו כדי להוכיח לאיוב שסופם של אותם תועים וכופרים בהשגחה להימחות מן העולם. בניגוד לתפיסת הרשעים, הצדיקים אכן מושגחים לטובה על ידי ה', והם עתידים לראות במפלתם של הרשעים [תקות אנוש].