הדברים מציגים טענה קשה על אכזריות והתעלמות מצרכיהם הקיומיים והבסיסיים ביותר של החלשים. המילה עָיֵף מתפרשת בהקשר זה כאדם צמא [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי ההאשמה המרכזית היא על כך שלא ניתן מענה לאדם הצמא, וכי נמנע לחם מן הרעב. מעבר לחוסר חמלה או הימנעות פסיבית מהגשת עזרה, ההתאכזרות מתוארת כפעולה אקטיבית של ממש; מניעת המזון והשתייה נבעה מכליאת אנשים בבית האסורים, צעד שהוביל בהכרח לשלילת לחם ומים מהאסירים [מצודת דוד].