אליפז פונה לאיוב בתוכחה נוקבת ומציב בפניו שאלה רטורית לגבי תפיסת עולמו ואמונתו. הוא בוחן האם איוב מתכוון לאמץ את דרכיהם המושחתות והשקפותיהם הכופרות של רשעי קדם, או שמא הוא מבין נכונה את חוקיות ההשגחה והטבע.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי הַאֹרַח עוֹלָם מתייחס לדרך העתיקה, אותה דרך שגויה שבה דָּרְכוּ (הלכו) משחר ההיסטוריה מְתֵי אָוֶן, שהם אנשי רשע. הפועל תִּשְׁמוֹר מתפרש כאן כזכירה, שמירה בלב או אמונה בדרך זו [רש"י, ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון, רמב"ן]. לפי קו מחשבה זה, אליפז שואל את איוב האם הוא מתכוון להמשיך להחזיק בדעותיהם של אותם חוטאים קדמונים, אשר מזוהים ספציפית כאנשי דור המבול [מצודת דוד].
ההשקפות הפסולות של אותם אנשי רשע מתפרשות בכמה אופנים. יש הסבורים כי מדובר באנשים שכפרו בהשגחת ה' בעולם, סברו כי אין דין ואין דיין, וסופם שהוכחדו ואמונתם קרסה כליל [תקות אנוש, אלשיך]. אחרים רואים בכך רמז לאלו שהחזיקו באמונת קדמות העולם, כלומר שטענו כי העולם היה קיים מאז ומעולם במתכונתו הנוכחית ולא נברא על ידי בורא [אבן עזרא].
מנגד, גישה פרשנית שונה לחלוטין לוקחת את הפסוק לכיוון פילוסופי הנוגע לחוקי היקום. לפי פירוש זה, הַאֹרַח עוֹלָם אינו מתאר דרך מוסרית של בני אדם, אלא את הנהגת העולם ודרך הטבע הקבועה מעולם, כמו מסלול הכוכבים והגלגלים. המילה תִּשְׁמוֹר מוסבת על הדרך עצמה, ומשמעותה המתנה, עצירה או שינוי כיוון. לפיכך, השאלה המופנית לאיוב היא האם הוא באמת סבור שחוקי הטבע הקבועים ישנו את מסלולם וימתינו כדי להתאים את עצמם למעשיהם של מְתֵי אָוֶן. התשובה המשתמעת מכך היא שלילית, שכן סדרי בראשית ממשיכים במסלולם הקבוע ואינם משתנים או מושפעים בעקבות התנהגותם הרעה של בני האדם [מלבי"ם, רמב"ן].