פנימיותו של בעל החיים מתאפיינת ביציבות מוחלטת ובליבה בלתי מעורערת, בניגוד גמור לטבעם של שאר היצורים. המילים לִבּוֹ יָצוּק כְּמוֹ־אָבֶן מתארות לב חזק, מוצק ומבוסס היטב [רש"י, רמב"ן, אבן עזרא]. המילה יָצוּק נגזרת מלשון חוזק ותקיפות, או מפעולת היציקה של חומר קשה [רמב"ן, אבן עזרא]. הפרשנים מציעים שני רבדים מרכזיים להבנת אופי הלב הזה. ברובד הפיזי, בניגוד ללבם של שאר בעלי החיים שהוא חלול, פועם ונע, לבו יצוק כמקשה אחת כבדה נטולת חללים, והוא קבוע במקומו כאבן יסוד שאינה זזה [מצודת דוד, מלבי"ם, תקות אנוש]. הוא משמש כמרכז יציב בגוף, בדומה למרכז גלגל או למלך במדינתו [תקות אנוש]. ברובד הנפשי, אטימותו ויציבותו הפיזית של הלב מעידות על כך שהוא אינו חווה פחד או התרגשות [ביאור שטיינזלץ].
הפסוק כופל את הרעיון ומדמה את הלב גם לצירוף פֶּלַח תַּחְתִּית. המילה פֶּלַח משמעותה אבן רחיים, והיא נגזרת מלשון בקיעה, שכן אבני הרחיים העליונה והתחתונה נראות כאילו נבקעו מאבן אחת [מצודת ציון]. הדימוי מתמקד דווקא באבן הרחיים התחתונה, הנקראת "שכב", בניגוד לאבן העליונה הנקראת "רכב" [רש"י, מלבי"ם באור המילות, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים את הבחירה באבן התחתונה בכמה דרכים המשתלבות זו בזו. ראשית, בעוד שהאבן העליונה מסתובבת ומתגלגלת ללא הרף כדי לטחון, האבן התחתונה קבועה במקומה ולעולם אינה נעה [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. שנית, האבן התחתונה היא גוש אטום לחלוטין, לעומת העליונה שיש בה נקב להורדת התבואה [מצודת דוד]. כמו כן, האבן התחתונה, ובמיוחד חלקה המרכזי, נחשבת לחזקה ולתקיפה ביותר מבין השתיים [רלב"ג, רמב"ן, אבן עזרא]. דימוי זה של הרחיים התחתונות משקף גם עמידות מול משברים: גם כאשר עוברות עליו צרות קשות, בדומה לאבן העליונה הכותשת ולוחצת על התחתונה, הוא נותר יציב ואינו מתערער כלל [אלשיך].