כלי המשחית העוצמתיים ביותר של האדם אינם מותירים כל רושם על הלוויתן, והוא מתייחס אליהם בזלזול מוחלט. כאשר נורים לעברו כלי נשק, הם כְּקַשׁ נֶחְשְׁבוּ בעיניו ואינם מסבים לו כל נזק [ביאור שטיינזלץ].
המילה תוֹתָח (שהאות תיו בה נהגית בצורה רפה [מנחת שי]) היא מילה יחידאית במקרא שאין לה מקבילות, ומשמעותה הכללית היא כלי נשק [אבן עזרא, רש"י, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, הפרשנים נחלקו בזיהוי הכלי המדויק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בכלי מצור גדול, מעין קלע עצום שנועד לזרוק אבנים כבדות כדי להרוס חומות ומבצרים. לפי פירוש זה, הלוויתן חש שאבני ההרס הללו פוגעות בו ברכות של קש [מצודת ציון, מצודת דוד, רלב"ג, מלבי"ם]. מנגד, יש המזהים את הכלי כגרזן [רמב"ן], ויש שהביאו דעה כי מדובר בכלי ציד לדגים בעל יתדות מחודדות [רלב"ג].
מול איום הכִּידוֹן, שהוא מין חנית או רומח [מצודת ציון], הלוויתן פשוט יִשְׂחַק – הוא צוחק בלעג, אינו מתיירא כלל, וממשיך להתהלך בשלווה [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. המילים לְרַעַשׁ כִּידוֹן מתפרשות בכמה אופנים: יש המסבירים כי זהו הקול שמשמיע הרומח כאשר הלוחמים מנענעים ומרעישים אותו בידיהם לפני ההכאה, כפי שמקובל לעשות [אבן עזרא, רלב"ג], או הרעש שנוצר כאשר הכלי נזרק באוויר בעוצמה רבה [רמב"ן]. אחרים מפרשים שהרעש אינו של הכלי עצמו, אלא קול המהומה של הלוחמים האוחזים בו [רש"י], או לחלופין, הרעש שייווצר מהמתתם של אותם בעלי כידון [מצודת דוד].