עוצמתו של הלווייתן באה לידי ביטוי מובהק באימתו הפיזית, ובפרט בחוסר האפשרות לגשת אל פיו. הביטוי דַּלְתֵי פָנָיו מדמה את אזור הפה, אך הפרשנים נחלקו להגדרתו המדויקת: יש המפרשים כי אלו הן שפתיו, אשר נראות ומתפקדות כדלתות הנפתחות ונסגרות [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. דעה נוספת מרחיבה זאת גם ללחייו [רמב"ן, מלבי"ם], ויש המפרשים בפשטות שהכוונה היא לפיו כולו [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
השאלה הרטורית מִי פִתֵּחַ מדגישה את חוסר האונים מול החיה: כאשר היא סוגרת את פיה, אין איש היכול לאלץ אותה לפתוח אותו [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. חוסר היכולת לפתוח את פיו נובע גם מהיעדר האפשרות לאלף אותו, שכן איש אינו מסוגל לפתוח את שפתיו כדי להכניס לתוכן רסן כפי שעושים לסוס [מצודת דוד].
הסיבה המרכזית לכך שאיש אינו יכול לגשת ולפתוח את פיו מוסברת בחלקו השני של המשפט: סְבִיבוֹת שִׁנָּיו אֵימָה [מלבי"ם]. שיניו של הלווייתן מטילות פחד עצום ומאיימות על כל מי שרואה אותן או נמצא בסביבתו [רמב"ן, ביאור שטיינזלץ]. בשל האימה הרבה השוררת סביב שיניו, אף בריה אינה מעזה להתקרב אליו כלל [רש"י, מצודת דוד].