רוב הפרשנים מסכימים כי המילה נַפְשׁוֹ אינה מתייחסת לנשמה במובנה הרוחני, אלא משמשת ככינוי בהשאלה לנשימתו ולרוח החזקה היוצאת מאפו [רמב"ן, אבן עזרא, רלב"ג, מצודת דוד ומצודת ציון]. מנגד, יש מי שמפרש כי מדובר בנפשו ממש, שאינה כנפש של חיית מים רגילה אלא דומה באופייה לאש עליונה השורפת אש אחרת [אלשיך].
נשימה זו מתוארת במילים גֶּחָלִים תְּלַהֵט, כלומר היא תבער, תשרוף ותצית [רש"י, רלב"ג ומצודת ציון]. המילה גֶּחָלִים נכתבה כאן ללא כ"ף הדמיון, ומשמעותה היא שנשימתו מלהטת כמו גחלי אש [מצודת ציון וביאור שטיינזלץ]. תהליך זה מתעצם במיוחד בשעת כעס, אז המוקד הפנימי גובר והגחלים העוממות שבתוכו מתלקחות [מלבי"ם].
כתוצאה מאותה התלקחות פנימית, וְלַהַב מִפִּיו יֵצֵא, כלומר שלהבת אש בוקעת מפיו [רש"י, מצודת ציון וביאור שטיינזלץ]. תיאור זה מובן כפשוטו על ידי רוב המפרשים, אך יש המסבירים כי נשימתו כה חמה ולוהטת עד שנראה כאילו להבה של ממש יוצאת מתוכו [מצודת דוד].