איוב, פרק מ״א, פסוק י״ז

עוצמתו של הלווייתן ונוכחותו המאיימת כה אדירות, עד כי אפילו הכוחות החזקים ביותר בטבע נתקפים חרדה ומשתבשים מפניו.

הפרשנים מסכימים כי המילה מִשֵּׂתוֹ נכתבה ללא האות אל"ף, ויש לקרוא אותה כ"משאתו" – מלשון נשיאה, התרוממות וגאווה. מילה זו מבטאת את רוממותו, תוקפו והאימה שהוא מטיל כאשר הוא מתנשא ועולה מתוך הים. בשל כך, יָגוּרוּ אֵלִים – הגיבורים, החיות החזקות ויצורי הים האדירים ביותר, שאינם רגילים לפחד מדבר, נתקפים ביראה ופחד עמוק [רש"י, מצודת ציון, רמב"ן, תקות אנוש].

באשר להמשך הפסוק, מִשְּׁבָרִים יִתְחַטָּאוּ, קיימות מספר גישות מרכזיות. הגישה הראשונה והנפוצה מפרשת את המילה מִשְּׁבָרִים כגלי הים, ואת המילה יִתְחַטָּאוּ כלשון חיסרון, פגם או נזק (בדומה לקלע שאינו "מחטיא" את המטרה). לפי קו מחשבה זה, כאשר הלווייתן צף ושט בים, עצם תנועתו כה עוצמתית עד שהיא שוברת, מבלבלת ומחסירה את גלי הים עצמם [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].

גישה שנייה מתמקדת בשבר פיזי או מטאפורי של אותם גיבורים. לפי פירוש זה, החיות החזקות שלרוב חסינות ו"נקיות" מכל אסון או שבר בשל כוחן הרב, מאבדות את חסינותן וחוששות מפניו [מלבי"ם]. יש המוסיפים כי מי שסופג את השבר מידי הלווייתן נמחה מן העולם [אלשיך], או לחלופין, מקבל מכה כה ניצחת עד שהוא נותר "טהור" מלקבל שברים אחרים [תקות אנוש].

גישה שלישית וייחודית מפרשת את המושג מִשְּׁבָרִים כשברון לב הנובע מאימה. לפי פירוש זה, הפחד שאוחז בגיבורים הוא כה משתק, עד כי יִתְחַטָּאוּ מתאר תגובה גופנית של התרוקנות וניקוי הגוף מתוך איבוד שליטה על הצרכים מרוב חרדה [רלב"ג].