החיה העצומה מתהדרת בשריון גוף בלתי חדיר, המעורר יראה ומקנה לה תחושת עוצמה שאין שנייה לה. גופה עטוף במעטפת הגנה כה מושלמת, עד כי היא נדמית כמקשה אחת שאינה מותירה פתח לפגיעה.
המילה גַּאֲוָה מבטאת את תחושת העליונות של היצור, היכול להתגאות בחוזק השריון המגן עליו [רש"י, מצודת דוד, רמב"ן]. גישה אחרת מסבירה כי הגאווה מתייחסת לתכונה הפיזית של השריון, המעידה על הגובה והעובי של הקשקשים [רלב"ג], או על פעולת ההגבהה שלהם כאשר היצור מתעורר לנוע [אלשיך].
הביטוי אֲפִיקֵי מתפרש לרוב כלשון חוזק ועוצמה [מצודת ציון, רלב"ג, מלבי"ם, אבן עזרא], ויש המבארים זאת כערוצים, חגורות או גושים [שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מָגִנִּים מתארת את קשקשיו של היצור, המשמשים כמגינים עצומים וחזקים. עם זאת, קיימת דעה חלופית שלפיה מדובר דווקא בשיניו החזקות כמגינים [אבן עזרא].
המשך התיאור, סָגוּר חוֹתָם צָר, ממחיש את אטימות השריון. כל קשקשת דבוקה לעור היצור ולחברתה בסגירה כה הדוקה ודחוקה, עד שאינה יכולה לזוז ממקומה [מצודת דוד]. הקשקשים אטומים כמו חוֹתָם הדוק וצָר, כך שלא נותר ביניהם כל חלל או אפילו מעבר לאוויר [רלב"ג, רמב"ן, אבן עזרא]. אטימות זו יוצרת שריון עצום המונע מכל בריה להכות את היצור בין החיבורים [רש"י].
פירוש נוסף למילה צָר קושר אותה למילה "צור", כלומר סלע, ומסביר כי הקשקשים סגורים בחותם חזק וקשה כאבן [מלבי"ם]. על עוצמתה של אטימות זו ניתן ללמוד מכך שאפילו כאשר היצור זז ומגביה את קשקשיו באופן שהיה אמור לחשוף רווחים ביניהם, השריון נותר סגור וחתום לחלוטין [אלשיך].