איוב, פרק מ״א, פסוק י״ח

עוצמתו של הלווייתן ועורו הבלתי חדיר הופכים כל ניסיון אנושי להילחם בו לחסר תוחלת, שכן כלי הנשק המוכרים מאבדים לחלוטין את כוחם מולו.

החלק הראשון של הפסוק, מַשִּׂיגֵהוּ חֶרֶב בְּלִי תָקוּם, מתמקד בלוחם המצליח להתקרב אל היצור במטרה לפגוע בו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר חוסר אונים פיזי: החרב כלל לא תצליח לחדור את גופו הקשה של הלווייתן, אלא תישבר מיד ולא תעמוד בפניו [רש"י, רלב"ג, רמב"ן, תקות אנוש]. לעומת זאת, יש המפרשים את חוסר האונים מבחינה פסיכולוגית: הלוחם שינסה להכות בחרב ייתקף באימה כה גדולה, עד שידיו ירפו והוא כלל לא יצליח להניף את נשקו [אלשיך].

המשך הפסוק מונה כלי משחית נוספים, חֲנִית מַסָּע וְשִׁרְיָה, שגם הם לא יועילו ולא יזיקו ליצור בקרב זה [מצודת ציון, רלב"ג, מלבי"ם]. המילה מַסָּע זכתה למספר ביאורים שונים. גישה אחת מסבירה שמדובר בחנית גדולה, כבדה וחזקה במיוחד שקשה לטלטל אותה, בדומה לנשקו של גוליית [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. פירושים אחרים מציעים כי זו חנית שנוהגים להטיל ולזרוק מהיד אל עבר המטרה [רמב"ן], או חנית שאנשי צבא נושאים עמם באופן קבוע במסעותיהם הצבאיים [אבן עזרא, תקות אנוש]. לחלופין, יש הסבורים כי אין מדובר בחנית, אלא באבן ענקית ושלמה שנדרשים אנשים רבים כדי להסיע אותה ממקומה [רש"י, רמב"ן, תקות אנוש].

באשר למילה וְשִׁרְיָה, רוב הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לשריון שאותו לובש הלוחם. המשמעות היא שאפילו מיגון אישי זה לא יעמוד לאדם ולא יציל אותו מפני הלווייתן [רש"י, רמב"ן, תקות אנוש, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש החולקים על פירוש זה וסבורים כי מדובר בשם של כלי נשק התקפי נוסף, ולא בלבוש מגן [אבן עזרא].