עוצמתו של יצור הפלא משנה את סביבתו הטבעית מן הקצה אל הקצה. תנועותיו והבל פיו הופכים את מעמקי האוקיינוס הקרים והשקטים לקדירה מבעבעת ורוחשת, תוך יצירת מהומה אדירה המערבבת את כל תכולת הים.
במילים יַרְתִּיחַ כַּסִּיר מְצוּלָה, מומחש כיצד היצור מרתיח את המְצוּלָה, שהיא עומק הים ומעמקיו [מצודת ציון, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. הפעולה מושווית לכַּסִּיר, כלומר לקדרה העומדת על האש [מצודת ציון]. הניגוד כאן מודגש: היצור מסוגל להרתיח את המצולה העצומה והעמוקה באותה קלות ומהירות שבה רותחים מים בסיר קטן ונפוח המעלה רתיחות תכופות ורצופות [רש"י].
באשר לאופן שבו נוצרת אותה רתיחה, עולות מן המקורות שתי גישות מרכזיות המשלימות זו את זו. גישה אחת תולה זאת בתנועה הפיזית: המהומה והרתיחה נוצרות מעצם תנועתו של היצור הענק המזעזע את הים ממקומו [רש"י, ביאור שטיינזלץ] ובכוח שוטו במים [רמב"ן]. לעומת זאת, גישה שנייה שמה דגש על חום ממשי העולה מן הבל פיו, ומן הלהב והלפידים שיוצאים ממנו, אשר מחממים את הים כפי שאש מחממת סיר [רמב"ן, מצודת דוד, אלשיך]. המלבי"ם מרחיב דימוי זה ומתאר מצב שבו נדמה כי אש יסודית עולה ממש מן התהום שבו שוכב הלוויתן.
בהמשך, המילים יָם יָשִׂים כַּמֶּרְקָחָה מציגות את הדימוי של כַּמֶּרְקָחָה – תערובת של מיני בשמים שעושים הרוכלים [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. כשם שהבשמים מותכים, מעורבים ומבולבלים יחד על ידי האש, כך עוצמת הרתיחה של הים מערבבת ומשלבת את כל מה שנמצא בתוכו [רש"י, מצודת דוד]. אבן עזרא מסכם זאת כתיאור של רתיחה עזה וחזקה במיוחד.
לרתיחה ולערבוב הללו ישנן השלכות קיצוניות על סביבת הים. יש הסבורים כי המים הרותחים ממיתים את כל שאר היצורים החיים בים [מלבי"ם]. מנגד, מוצגת תפיסה ולפיה החום העצום של הבל פיו מתיך את כל המתכות הנמצאות בים, וממזג אותן יחד ממש כפי שרוקח מתיך סממני בשמים לכדי תערובת אחת [אלשיך].