הכתוב ממשיך לתאר את עוצמתו מעוררת האימה של הלווייתן, ומשתמש בשאלות רטוריות כדי להמחיש את חוסר האונים המוחלט של האדם מול מפלצת זו. השאלות מדגישות כי אין בנמצא אדם שיעז להתקרב אליה, לחשוף אותה או לנסות לאלף אותה.
הביטוי פְּנֵי לְבוּשׁוֹ מתייחס לשכבה החיצונית והגלויה לעין [מצודת ציון]. גישה מרכזית בקרב הפרשנים מבינה זאת כתיאור של גוף הלווייתן, ושואלת מי יעז להתקרב אליו כדי להרים את שריון הקשקשים העוטה את בשרו ולראות את מה שנחבא תחתיו [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, פרשנים אחרים מפרשים את המושג "לבוש" כמתייחס לים עצמו. מי הים משמשים כבגד המכסה ומעלים את הלווייתן, והפסוק מאתגר ושואל מי מסוגל לגלות את מקום מחבואו בקרקעית המצולות [רמב"ן, אבן עזרא, תקות אנוש].
המילה רִסְנוֹ מתארת את המתג שנוהגים לשים בפי בהמות, דוגמת סוסים, כדי לכוון ולהנהיג אותן בדרך הרצויה [רלב"ג, מצודת ציון]. לגבי המשמעות של בְּכֶפֶל רִסְנוֹ, הדעות נחלקות לשני כיוונים עיקריים. הכיוון הראשון מתייחס למבנה הפיזי של החיה, ורואה בכך תיאור של שפתיה הכפולות, העליונה והתחתונה, או המרווח שבין שתי לסתותיה. זהו המקום שבו אמור להיות מונח הרסן, והכתוב מדגיש כי שום בריה לא תעז להיכנס לתוך פיו הפתוח ומטיל האימה של הלווייתן [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בדומה לכך, יש המפרשים כי מדובר במעין מגן ושריון עצם כפול המקיף את צווארו [מלבי"ם].
הכיוון השני מפרש את הביטוי כמתייחס לפעולת ציד ושליטה ממשית. לפי הבנה זו, הפסוק מציב אתגר ושואל מי מסוגל להניח על הלווייתן רסן כפול וחזק כדי למשוך ולהעלות אותו ממקומו שבים, בדיוק כפי שבני אדם עושים לבהמות רגילות [רמב"ן, אבן עזרא, תקות אנוש].