איוב, פרק מ״א, פסוק כ״ב

תיאור עוצמתו הפיזית של הלוויתן ממשיך, תוך התמקדות בחסינותו המוחלטת, במבנה גופו ובמקום מרבצו בקרקעית הים.

הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָרֶשׂ מתארות את עמידותו הפיזית יוצאת הדופן. הלוויתן שוכב על סלעים מחודדים, על שברי חרסים חדים או על עצים דוקרים המצויים בקרקעית הים, אך בשל עורו העבה ובשרו החזק הוא אינו מרגיש בהם כלל ואינו נפגע [מצודת דוד, רלב"ג, רמב"ן, אבן עזרא, תקות אנוש]. יש מי שמדייק כי הקשקשים הקשים שבבטנו הם עצמם כחרסים חדים המגינים עליו [מלבי"ם].

בהמשך לכך, המילים יִרְפַּד חָרוּץ עֲלֵי טִיט מתפרשות כהשלמה רעיונית של חסינותו. הפועל יִרְפַּד משמעותו להציע מצע ומשכב [מצודת ציון, רלב"ג, אבן עזרא, מלבי"ם], והמילה חָרוּץ מתארת עצם חד וחותך, כדוגמת כלי דיש או חריצי ברזל [מצודת ציון, רלב"ג, רמב"ן, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים כי גם כאשר הלוויתן מציע את משכבו על גבי עצמים חדים ודוקרים, הדבר נדמה לו כאילו הוא רובץ ברכות עֲלֵי טִיט לח, שכן הוא חסין לחלוטין בפני כל כאב [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].

מנגד, קיימת גישה פרשנית שונה לחלוטין המייחסת לפסוק תיאור של הוד, יופי וזוהר, ולא רק של קשיחות פיזית. לפי פירוש זה, המילה חַדּוּדֵי נגזרת מלשון צחות וליבון (כמו חרב מבריקה), והמילה חָרֶשׂ משמעותה שמש. כלומר, הסנפירים שבבטנו של הלוויתן מאירים ומזהירים באור יקרות כשמש. לאור זאת, המילה חָרוּץ מתפרשת כמין של זהב משובח, וכאשר הלוויתן נח על הטיט, מקום רבצו מבהיק ומאיר כמשכב של זהב טהור [רש"י]. ברוח דומה וכהשלמה, יש מי שמוסיף כי אם הלוויתן בכל זאת חש צער מחרסים של אוניות שטבעו בים, הוא פשוט מרפד לעצמו משכב של זהב על גבי הטיט [אלשיך].