איוב, פרק מ״א, פסוק כ״ב

הלוויתן ניחן בעמידות פיזית מוחלטת המאפשרת לו לשכב בקרקעית הים כשתַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָרֶשׂ, כלומר סלעים מחודדים ושברי חרסים שאינם פוגעים בעורו העבה. בשל חסינותו לכאב, גם כאשר הוא יִרְפַּד, מציע את משכבו, על גבי חָרוּץ, עצמים חדים וחותכים ככלי דיש, הדבר נדמה לו כאילו הוא רובץ ברכות עֲלֵי טִיט לח. לחלופין, התיאור מבטא את הודו וזיוו של הלוויתן, שסנפירי בטנו מאירים באור שמש מזהיר, וכאשר הוא נח על קרקעית הים משכבו מבהיק כזהב טהור.