תנועתו העוצמתית של הלוויתן במעמקי הים מותירה אחריה חותם עז, הן במראה המים והן בתחושת השליטה המוחלטת שלו בטבע. המילה נתיב משמעה שביל ודרך, והמילה תהום מכוונת לעומק הים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
בחלקו הראשון של הפסוק, "אַחֲרָיו יָאִיר נָתִיב", רוב הפרשנים מסכימים כי שחייתו המהירה של הלוויתן דוחה את המים ויוצרת שביל בולט וגלוי. תנועה זו משאירה אחריה שובל של קצף ומים גועשים, בדומה לשובל המותירה אחריה ספינה מהירה [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, תקות אנוש]. מנגד, יש המפרשים זאת באופן רוחני יותר, ולפיהם הלוויתן מקרין אור של ממש המאיר את נתיבו בתוך המים [אלשיך].
בחלקו השני של הפסוק, "יַחְשֹׁב תְּהוֹם לְשֵׂיבָה", מתפצלים הפרשנים למספר כיווני חשיבה מרכזיים סביב דימוי השיבה והזקנה. הגישה החזותית מסבירה כי עוצמת התנועה של הלוויתן הופכת את מימי התהום החשוכים והעמוקים לקצף לבן ובהיר, הנראה לעין הרואה כשערות שיבה של אדם זקן [מצודת דוד, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, אלשיך].
לעומת הפירוש החזותי, גישה אחרת מתמקדת ביחסי הכוחות: הלוויתן חש כה חזק, עד שהוא מתייחס אל התהום העצומה כאל אדם זקן, חלש וחסר אונים שאינו יכול לעמוד בדרכו או להדפו [רש"י, תקות אנוש בשם הקמחי].
כיוון נוסף קושר את המושג לאריכות ימים ולתחושת ביטחון. הלוויתן בטוח בעוצמתו ויודע כי יאריך ימים ויחיה במעמקים בבריאות עד זקנה ושיבה [רמב"ן]. מתוך תחושת ביטחון זו, כאשר הוא צולל למעמקים כדי לנוח, הוא מתנהל בנחת וברוגע, כאיש זקן שאינו ממהר [תקות אנוש]. לבסוף, יש המעניקים לתהום עצמה תכונות אנושיות, ומסבירים כי התהום היא זו שמתבוננת ו"חושבת". התהום מבינה שגם אם תרתיח את מימיה ותחולל סערה, הלוויתן ישרוד את האסון, ילך בנתיב של אור ויזכה לחיות עד שיבה [מלבי"ם].