אחיזתם המוחלטת של מגיני הלווייתן יוצרת שריון אטום ובלתי חדיר. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא כי הפסוק משתמש בכפל לשון מכוון כדי להדגיש את עוצמת החיבור יוצאת הדופן של הקשקשים.
הביטוי אִישׁ־בְּאָחִיהוּ אינו מתייחס לבני אדם, אלא מהווה מטבע לשון לתיאור עצמים זהים השווים זה לזה, בדומה ללולאות המשכן המקבילות זו לזו [מצודת ציון], ומשמעותו הפשוטה היא שכל חלק מחובר היטב לזה שלצידו [ביאור שטיינזלץ]. החלקים יְדֻבָּקוּ וכן יִתְלַכְּדוּ ונאחזים זה בזה לכדי שריון אחד שלם [ביאור שטיינזלץ], ברמת צפיפות כזו שאפילו רוח אינה יכולה לעבור ביניהם [אלשיך].
לבסוף הפסוק קובע כי הם וְלֹא יִתְפָּרָדוּ, כלומר לא תהיה ביניהם כל הפרשה [מצודת ציון]. החזרה הכפולה והמשולשת על מילות החיבור וההיצמדות נועדה להמחיש את גודל הדבקות בין החלקים, ולהעצים את המליצה הפיוטית המתארת גוף שחלקיו לעולם אינם נפרדים זה מזה [רש"י, מצודת דוד].