שופטים, פרק י״ג, פסוק ט״ז

מנוח סבר כי בן שיחו הוא נביא בשר ודם, ולכן הציע לו גדי שיועד לסעודת חולין או לחלופין לקורבן. האורח משיב לשתי האפשרויות ומבהיר כי גם אִם־תַּעְצְרֵנִי ותעכב אותי, לֹא־אֹכַל בְּלַחְמֶךָ, כלומר לא אטעם משום סוג של מאכל, כדי לרמוז על טבעו הרוחני או כדי ליצור חזות שמימית שתבטיח שדבריו יילקחו ברצינות. באשר לאפשרות השנייה, הוא מזהיר כי וְאִם־תַּעֲשֶׂה עֹלָה, עליך להקפיד כי לַיהֹוָה תַּעֲלֶנָּה, כדי למנוע מראית עין של עבודה זרה בדור שהיה מורגל בכך וכדי לייצג את מידת הרחמים. אירוע זה התרחש כִּי לֹא־יָדַע מָנוֹחַ כִּי־מַלְאַךְ יְהֹוָה הוּא, שכן אילו הבין את זהותו מראש לא היה מנסה להאכילו, ולמעשה גם לאחר כל הרמזים הללו הוא נותר בחוסר הבנתו.