ויקרא, פרק ח׳, פסוק י״ד

הבאת הקרבן בימי המילואים מתוארת בפירוט כדי ללמד על החובה לדייק לחלוטין בציוויי ה'. משה הקריב, וַיַּגֵּשׁ, את הקרבן המכונה כאן פַּר הַחַטָּאת, תוספת המפרטת את סוגו המדויק בשעת המעשה או רומזת לכך שההקרבה התרחשה לאחר חטא העגל. אף על פי שקרבן זה נשרף מחוץ למחנה, הוא היה הוראת שעה ייחודית ולא פעל לפי הכללים הרגילים של קרבנות אלו. כבעלי הקרבן, ביצעו אַהֲרֹן וּבָנָיו את פעולת הסמיכה, שמשמעותה הנחת שתי הידיים עַל רֹאשׁ הבהמה. הפועל וַיִּסְמֹךְ מופיע בלשון יחיד כדי ללמד שהם לא הניחו אֶת יְדֵיהֶם בו זמנית, אלא כל אחד עשה זאת בנפרד בזה אחר זה.