במדבר, פרק י״א, פסוק כ״א

משה מביע פליאה על ההבטחה לספק מזון למניין עצום של שֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי, מספר הכולל רק את הגברים הבוגרים ההולכים ברגל וזקוקים לאנרגיה רבה. באומרו הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ, הוא ממחיש את המשא הכבד המוטל עליו כמנהיג יחיד האחראי למיליוני אנשים בלב מדבר. תמיהתו אינה נובעת בהכרח מחוסר אמונה, אלא מההנחה שה' לא יחולל נס על-טבעי רק כדי לספק תאווה פסולה, ולכן הוא מתקשה להבין כיצד יושג הבָּשָׂר בדרך הטבע מבלי לעורר קשיים לוגיסטיים ודרישות בלתי פוסקות מצד ההמון. במקביל, ייתכן שמשה מבקר מבחינה מוסרית את הרעיון להאכיל את העם היטב במשך חֹדֶשׁ יָמִים רק כדי להמיתם כעונש לאחר מכן. לחלופין, ייתכן שדבריו נאמרו כסנגוריה על העם, מתוך טענה שדי במעט בשר כדי לעורר בהם חרטה ואין צורך באספקה ממושכת.