במדבר, פרק י״א, פסוק ה׳

תלונת בני ישראל במדבר חושפת זיכרון היסטורי מעוות, שבו הכמיהה למזון גשמי משכיחה את תלאות השעבוד ומובילה למאיסה במזון הרוחני. העם מתגעגע אל הַדָּגָה, שהיא דגי הנילוס או שפע התוצרת, ואפילו לדגים מעופשים שניתנו להם כחלק מעינויי העבדות. הם טוענים שאכלו מזון זה חִנָּם, בין אם משום שהיה זול וקל לאיסוף ובין אם מתוך רצון לפרוק עול ולשוב לחיים שאינם מותנים בקיום מצוות. רשימת הירקות, הכוללת אֵת הַקִּשֻּׁאִים שהם מלפפונים, וְאֵת הָֽאֲבַטִּחִים וְאֶת־הֶחָצִיר שהוא כרישה, וְאֶת־הַבְּצָלִים וְאֶת־הַשּׁוּמִים, מבטאת שקיעה בתאוות החומר וחיפוש אחר טעמים חריפים. אף על פי שהמן יכול היה לקבל כל טעם, ה' מנע ממנו לקבל את טעמם של מינים אלו מתוך חסד משום שהם מזיקים לבריאות, אך העם הפך הגנה זו לעילה לתלונה.