ברגע שבו מוענקת רוח הנבואה לשבעים הזקנים באוהל מועד, מתרחש אירוע חריג בתוך מחנה ישראל. שני אנשים, שיועדו לגדולה, חווים התגלות נבואית עצמאית ומפתיעה הרחק מההתרחשות המרכזית.
הביטוי וַיִּשָּׁאֲר֣וּ שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֣ים ׀ בַּֽמַּחֲנֶ֡ה מעורר את שאלת זהותם וסיבת הישארותם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשה נדרש לבחור שבעים זקנים, אך כדי למנוע קנאה בין שנים עשר השבטים, הוא בחר שישה נציגים מכל שבט, סך הכל שבעים ושניים איש. כדי להכריע מי יהיו השניים שיישארו בחוץ, ערך משה גורל באמצעות פתקים. לפי דעה אחת, אלדד ומידד השתתפו בגורל, שלפו פתקים ריקים, ומתוך בושה נשארו במחנה [אור החיים, בכור שור]. אולם, פרשנים רבים מסבירים כי השניים כלל לא ניגשו לגורל; מתוך ענווה עמוקה הם חשו שאינם ראויים לגדולה זו, וביקשו למעט את עצמם כדי שלא לבייש את אלו שיידחו בגורל [רש"י, רש"ר הירש, אלשיך]. אחרים סבורים כי השניים פשוט סירבו לצאת אל האוהל [שד"ל]. באשר לזהותם, יש המזהים אותם כאחיו למחצה של משה רבנו [תולדות יצחק, ברכת אשר].
הכתוב מדגיש כי וְהֵ֙מָּה֙ בַּכְּתֻבִ֔ים, כלומר, למרות שנשארו מאחור, שמותם היו כתובים במפורש ברשימת המועמדים המקורית לסנהדרין או על פתקי הגורל [רש"י, אבן עזרא, חזקוני]. אף על פי שהיו מיועדים לכך, הם וְלֹ֥א יָצְא֖וּ הָאֹ֑הֱלָה – הם לא יצאו ממחנה ישראל אל אוהל מועד יחד עם שאר הזקנים [אבן עזרא].
למרות ריחוקם הפיזי, וַתָּ֧נַח עֲלֵהֶ֣ם הָר֗וּחַ. הקב"ה ראה את שפלות רוחם והחליט לגמול להם ולהשרות עליהם את רוח הנבואה דווקא בזכות ענוותנותם [אור החיים, צרור המור]. יתרה מכך, יש שמסבירים כי הרוח נחה עליהם בפתאומיות עוד בהיותם במחנה, ולכן נבצר מהם פיזית לצאת אל האוהל [העמק דבר].
בניגוד לשאר הזקנים, שקיבלו את נבואתם דרך ההארה של משה רבנו, אלדד ומידד זכו לנבואה ישירה מאת ה׳ [מלבי"ם, חזקוני, תולדות יצחק]. הבדל זה יצר פער מהותי: בעוד שנבואת השבעים הייתה זמנית ופסקה, נבואתם של אלדד ומידד הייתה תמידית. עובדה זו מסבירה מדוע וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ בַּֽמַּחֲנֶֽה. מאחר שנבואתם נבעה ממקור עצמאי ולא ממשה, הם יכלו להתנבא על אירועים עתידיים שהוסתרו ממשה עצמו, כגון מותו הקרב של משה וכניסת העם לארץ בהנהגת יהושע, או על מלחמת גוג ומגוג באחרית הימים [מלבי"ם, תורה תמימה, תולדות יצחק].
הישארותם במחנה נושאת מסר עמוק נוסף. הם הוכיחו שרוח ה׳ אינה מוגבלת למקום קדוש אחד כמו אוהל מועד [שפתי כהן], ושנביא צריך להיות מעורה עם הבריות, לחיות בתוך העם ולהכיר את מציאות החיים, ולא להסתגר באוהל [קונטרס חיבה יתירה].