בתגובה לתלונות העם על כך שנפשם יבשה ואין להם מזון מלבד המן, בא הכתוב לשבח את המן, להדגיש את מעלותיו הרבות, את רבגוניותו ואת טעמו המשובח, המהווה ניגוד מוחלט לטענת היובש של העם [הטור הארוך, רבנו בחיי, לבוש האורה].
לגבי אופן איסוף המן, הכתוב מתאר כי שָׁטוּ העם. הפרשנים מציעים מספר זוויות להבנת פעולה זו. הגישה הפשטנית מסבירה כי העם התפזר והתפרס לכיוונים שונים כדי ללקט את המן, ולא נאסף במקום אחד [רשב"ם, שד"ל, רבנו בחיי, אבן עזרא]. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון טיול, המעידה על כך שהלקיטה נעשתה בקלות, בחינם וללא כל עמל או טורח [רש"י, ביאור יש"ר, לבוש האורה]. גישה נוספת קושרת את אופן ההליכה למדרגתו הרוחנית של האדם: הצדיקים מצאו את המן מיד בפתח ביתם, הבינוניים יצאו ללקט, ואילו הרשעים נאלצו לשוטט ולחפש אחריו [חזקוני, משכיל לדוד]. יש אף שראו בפעולת השיוט ביטוי לשטות ורדיפה אחר תאוות גשמיות, שכן המן היה מזון רוחני וזך שלא דרש כל טרחה אנושית [שפתי כהן, נחל קדומים].
לאחר האיסוף, הפסוק מתאר שורת פעולות עיבוד: וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם, שהוא כלי הטחינה הידני הנקרא תמיד בלשון זוגי משום שהוא מורכב משתי אבנים [אבן עזרא, אבי עזר], אוֹ דָכוּ (כתשו) בַּמְּדֹכָה שהיא מכתש עשוי אבן או עץ [רבנו בחיי, ביאור יש"ר, אבן עזרא], וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר שהיא קדרה [רש"י, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ], וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת שהן מאפים [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
סביב תיאור זה מתקיימת מחלוקת פרשנית מרכזית. גישה אחת אוחזת בפשט הכתובים, ולפיה המן היה כה רבגוני עד שניתן היה להכינו בכל צורת תיקון אפשרית: לאוכלו חי, לטוחנו לקמח דק, לכתשו לגרגירים גסים, לבשלו או לאפותו [רבנו בחיי, אוהב גר, ביאור יש"ר, אבן עזרא]. לפי דעה אחת, דווקא הרשעים הם אלו שטרחו לבשל את המן [חזקוני].
לעומת זאת, הגישה המרכזית בקרב רבים מהפרשנים היא שהמן כלל לא עבר תהליכי עיבוד פיזיים. מאחר שהיה זה לחם שמימי ועדין שנמס בשמש, הוא לא היה יכול להטחן או להיות נדך. תיאורי הטחינה והבישול אינם מתארים פעולות ממשיות, אלא נס: טעמו של המן היה משתנה ומתאים את עצמו לטעם של מאכל טחון, כתוש, מבושל או אפוי, בדיוק לפי רצונו ודמיונו של האוכל [רש"י, שפתי חכמים, שפתי כהן, הכתב והקבלה, משכיל לדוד, לבוש האורה]. חיזוק לגישה זו נמצא בכך שסדר הפעולות בפסוק אינו הגיוני מבחינה קולינרית (למשל, עשיית עוגות מוזכרת אחרי הבישול), מה שמוכיח שהכתוב מתאר את התחושה והטעם ולא תהליך הכנה אמיתי [ברטנורא].
בסופו של דבר, וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן. בניגוד מוחלט לתלונת העם על יובש, המן היה מלא בליחלוחית ורוויה [הטור הארוך, רבנו בחיי, ביאור יש"ר]. המילה לְשַׁד מפורשת לרוב כלילוחית ורטיבות של שמן משובח [רש"י, רשב"ם, רבנו בחיי, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא]. פירוש נוסף רואה במילה זו נוטריקון (ראשי תיבות) של המילים "לישת שמן דבש", כלומר טעם של עיסה שנילושה בשמן ונטבלה בדבש [רש"י, רבנו בחיי, שפתי חכמים, מזרחי].
גישה מדרשית ידועה דורשת את המילה לְשַׁד מלשון שדיים. כשם שתינוק היונק משדי אמו טועם בחלב את כל מגוון הטעמים של המאכלים שהיא אוכלת, כך בני ישראל טעמו במן כל טעם שרק חפצו בו [תורה תמימה, שפתי כהן, ברטנורא]. למרות שחלק מהפרשנים דוחים פירוש זה מסיבות של ניקוד ודקדוק ומעדיפים את הפירוש של לחלוחית שמן [רש"י, ברכת אשר], הרעיון מדגיש את טבעו הפלאי של המן.
כדי ליישב את העובדה שכאן מתואר טעם של שמן, בעוד שבספר שמות מתואר שהמן היה כ"צפיחית בדבש", מסבירים הפרשנים כי כאשר אכלו את המן כפי שהוא, טעמו היה כדבש, אך כאשר עיבדו אותו ושינו את מצבו, טעמו השתנה לטעם עשיר של שמן [ביאור יש"ר, הדר זקנים, ברטנורא]. לחלופין, הטעם השתנה בהתאם לאדם האוכל: דבש לתינוקות, לחם לנערים, ושמן לזקנים [תורה תמימה].