מענה ה' לתלונות העם על חוסר בבשר אינו מתבטא בבריאה ניסית חדשה מן האין, אלא בהפעלה אדירה של כוחות הטבע הקיימים. סופה עוצמתית מנתבת נדידת עופות עצומה, ומביאה אל המדבר כמות בלתי נתפסת של שלווים המכסים את סביבות המחנה.
האירוע החל כאשר וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה'. רוח מזרחית־דרומית ממשית נשבה בעשרים ושלושה בחודש אייר [ביאור יש"ר, חזקוני]. עם זאת, יש המפרשים כי המילה "נסע", שאינה רגילה ביחס לרוח, רומזת למלאך מיוחד שמונה להסיע את השלווים [חומת אנך]. הרוח הביאה את העופות מִן הַיָּם, הלוא הוא ים סוף שהיה מדרום למחנה ישראל [ספורנו]. הבאת העופות דווקא מן הים טמנה בחובה משמעות כפולה: ראשית, מאחר שהעם התלונן על חסרון בשר ונזכר בגעגוע בדגי מצרים, ה' הביא להם עופות מן הים שטעמם מזכיר בשר ודגים כאחד [חזקוני]. שנית, לפי גישה מסוימת, הבאת "עוף מים" פתרה את החשש של משה כיצד יספיקו הכהנים המעטים לשחוט בשר לכל כך הרבה אנשים, שכן עופות אלו לא הצריכו שחיטה [פענח רזא, צפנת פענח].
פעולת הרוח מתוארת במילה וַיָּגָז, שמשמעותה חיתוך, ניתוק והפרחה. הרוח גזזה וניתקה להקה עצומה של שלווים מתוך המון העופות שהיו על שפת הים, והעיפה אותם לעבר המדבר [אבן עזרא, רש"ר הירש, שטיינזלץ, רש"י]. אירוע זה לא היה בגדר חידוש של בריאה, אלא ריכוז המוני של עופות קיימים [הטור הארוך]. כאשר הגיעו לאזור המחנה נאמר וַיִּטֹּשׁ, כלומר הרוח פיזרה ופרסה אותם מטה [רש"י, ביאור יש"ר]. השלווים, שעפו מרחק רב מעל הים ללא מנוחה, היו תשושים לחלוטין וחסרי כוח לסטות ממסלולם, ולכן צנחו בפתאומיות ארצה [שד"ל, אבן עזרא].
כמות העופות הייתה אדירה, והם התפרסו למרחק של כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה. יש הסבורים כי השלווים נפלו גם בתוך המחנה עצמו וגם מחוצה לו לכל עבר [ביאור יש"ר], אך אחרים מדגישים כי הם נפלו אך ורק סביב המחנה ולא בתוכו, כדי להותיר מקום פנוי לירידת המן [מלבי"ם].
באשר לתיאור וּכְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ, נחלקו המפרשים כיצד בדיוק הופיעו העופות. גישה אחת מפרשת זאת כפשוטו, שהעופות נערמו ונצברו על הקרקע זה על גבי זה עד לגובה של שתי אמות [ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. אולם, פרשנים רבים מקשים על כך, שהרי אם היו נערמים, העופות התחתונים היו נמחצים ומתים. לכן, הם מפרשים שהשלווים לא נחו על הקרקע, אלא עפו באוויר בגובה של שתי אמות – בדיוק כנגד לבו של אדם. האוויר הדחוס קרוב לקרקע סייע לשאת אותם בעייפותם, וכך יכלו בני ישראל לאסוף אותם בקלות רבה, ללא צורך להתכופף או להושיט ידיים כלפי מעלה [רש"י, שד"ל, שפתי חכמים, מזרחי, גור אריה]. דעה נוספת וייחודית מציעה שהעופות עפו בשכבות צפופות, להקה על גבי להקה ממעל לקרקע, כך שיצרו יחד שכבה מעופפת שעוביה שתי אמות [בכור שור, חזקוני]. מראה עצום זה של שפע נבואי נועד, בין היתר, להכניע את לב העם ולגרום להם לקבל את הנהגת משה [רלב"ג].