ברגע של משבר עמוק וייאוש מוחלט, משה רבנו קורס תחת כובד משא ההנהגה. כאשר הוא ניצב מול דרישות העם וזעם ה', הוא מגיע לנקודת שבירה שבה הוא מעדיף את המוות על פני המשך החיים בייסורים וראיית החורבן העתידי.
הכתוב משתמש במילה אַתְּ בלשון נקבה כלפי ה', במקום "אַתָּה". תופעה לשונית זו זכתה למגוון רחב של הסברים. הגישה הפשטנית גורסת כי המילה משמשת במקרא לעיתים גם לזכר וגם לנקבה, או שהיא נובעת מהשפעת השפה הארמית שבה אין הבדל בין המינים [אבן עזרא, חזקוני, משכיל לדוד, נתינה לגר]. לעומת זאת, פרשנים אחרים רואים בשינוי הלשוני ביטוי למצבו הפיזי והנפשי של משה. מתוך כעס, צער ועייפות, נשימתו של משה קצרה והוא פשוט לא היה מסוגל לסיים את הגיית המילה במלואה, ולכן חתך אותה ונשמע כאומר "את" [רא"ש, ריב"א, תולדות יצחק, חזקוני].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכוחו של משה "תש כנקבה" כאשר ה' הראה לו את הפורענות העתידה לבוא על ישראל. אולם, מכיוון שהפנייה היא כלפי ה', מתעוררת השאלה כיצד חולשתו של משה מתבטאת בכינוי כלפי מעלה. על כך ניתנו כמה תשובות: יש המסבירים כי צדיקים מוסיפים כוח בגבורה של מעלה, וכאשר כוחו של משה נחלש, נראה הדבר כאילו גם כוח ההשפעה האלוהי הצטמצם ונחלש כביכול [כלי יקר, דברי דוד, ברכת אשר]. אחרים מפרשים זאת על דרך משל ההנהגה: משה טוען שאין לו יכולת פיזית לספק את צורכי העם, כפי שאין לאומן זכר יכולת להניק. לכן הוא פונה אל ה', שלו יש את היכולת להשפיע ולהזין, וטוען כי ה' מתנהג עמו בצמצום [ספורנו, כלי יקר, העמק דבר, מלבי"ם]. על דרך הסוד, נאמר כי השימוש בלשון נקבה רומז לכך שה' פועל כעת במידת הדין [רמב"ן, רבנו בחיי, גור אריה].
משה ממשיך ומבקש הׇרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג, כלומר המיתני או שלח בי הורגים בחרב, שכן המוות עדיף על חיי הצער [רמב"ן, אבן עזרא]. כפילות הפועל מבטאת את המלכוד שבו הוא נמצא: משה חש כאדם שכבר נידון למוות בלאו הכי. אם לא יספק את בשר התאווה, העם יהרוג אותו, ואם לא יבצע את שליחותו כראוי, יתחייב מיתה בידי שמים. לכן הוא מבקש מה' "הרוג את ההרוג" [אור החיים, רבנו בחיי, צאינה וראינה]. לחלופין, משה מבקש למות כעת כשהוא בבריאותו, ולא לגווע לאיטו מתוך כאב לב ויגון [העמק דבר], וזאת כדי שה' יוכל למנות מנהיגים אחרים שיובילו את העם כראוי [ספורנו, הכתב והקבלה].
סיום הפסוק, וְאַל־אֶרְאֶ֖ה בְּרָעָתִֽי, נתון במחלוקת. הגישה הפשטנית מפרשת את המילה כמשמעה: משה מבקש לא לראות ברעה של עצמו, כלומר בכישלונו, בייסוריו ובחסרון הנהגתו, שהם קשים לו ממוות [אבן עזרא, ספורנו, דעת זקנים, בכור שור]. פירוש נוסף הוא שמשה חושש שאם העם יהרוג אותו, הם יושמדו בעוון זה, והוא אינו רוצה להיות הגורם לרעתם ולכלייתם [אור החיים]. מנגד, גישה פרשנית ענפה רואה כאן "תיקון סופרים". לפי גישה זו, הכוונה המקורית הייתה "ואל אראה ברעתם", כלומר, משה אינו מסוגל לראות בפורענות שתכה בעם ישראל. אולם, הכתוב שינה את הלשון ל"ברעתי" מתוך כבוד, כדי לא להוציא קללה מפורשת על ישראל, או כדי לא לייחס את הרעה ואת אובדן העם כחיסרון כלפי ה' [רש"י, שפתי חכמים, דברי דוד, מזרחי].