אירוע חריג מפר את שגרת המחנה, כאשר שני אנשים זוכים להתגלות אלוהית מחוץ לאוהל מועד המיועד לכך, דבר המעורר בהלה ומוביל לדיווח בהול למנהיג האומה.
המדווח מתואר במילים וַיָּרָץ הַנַּעַר. הוספת ה"א הידיעה למילה הַנַּעַר מלמדת שמדובר באדם מוכר וידוע ששירת את משה [שפתי חכמים, אבן עזרא, ביאור יש"ר]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזהו גרשום, בנו הבכור של משה [רש"י, רבנו בחיי, שפתי כהן, דעת זקנים, גור אריה]. דעה נוספת מציעה כי זהו המשרת הספציפי שמשה שלח קודם לכן כדי לקרוא לאנשים אל אוהל מועד, וכעת הוא שב עם הבשורה המפתיעה [העמק דבר]. הנער רץ בבהלה משום שלא הבין את ההקשר הרחב של בחירת הזקנים, וראה במחזה תופעה מוזרה ומדאיגה [מלבי"ם, The Torah].
זהותם של אֶלְדָּד וּמֵידָד שנויה במחלוקת עמוקה. מסורת אחת גורסת כי הם היו אחיו של משה מאביו. על פי גישה זו, כאשר ניתנה התורה ונאסרו קרובי משפחה מסוימים בנישואין, פרש עמרם מיוכבד שהייתה דודתו, נשא אישה אחרת והוליד ממנה את השניים. שמותיהם רומזים למאורע זה: אל-דד, כלומר אין בו איסור של דודה, ומי-דד, כלומר מי היא דודתי [פני דוד, רא"ש, דעת זקנים]. דעה אחרת טוענת כי הם היו בניו של אליצפן ויוכבד, מנישואין קודמים שקדמו לנישואיה לעמרם [הכתב והקבלה]. מנגד, יש המזהים אותם כאנשים ספציפיים משבטי ישראל: אלידד בן כסלון משבט בנימין וקמואל בן שפטן משבט אפרים [פני דוד, רא"ש, דעת זקנים, שפתי כהן].
הסיבה המרכזית לזעזוע הייתה שהם מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. במקום להתייצב באוהל מועד יחד עם שאר הזקנים, הם נשארו במחנה, ובכל זאת שרתה עליהם רוח הנבואה [ביאור שטיינזלץ]. הדבר עורר חשש כבד משתי סיבות: ראשית, נראה היה שהם ממרים את פי משה שהורה להם להגיע לאוהל. שנית, הישארותם במחנה יצרה רושם שהם אינם זקוקים למשה כצינור רוחני, אלא מקבלים את נבואתם ישירות ממקור הרוח האלוהי, דבר שנחשב כפגיעה בסמכותו של משה, בדומה לתלמיד המורה הלכה בפני רבו [אור החיים, מלבי"ם].
אולם, הפרשנים חושפים כי הישארותם במחנה נבעה דווקא מענווה עמוקה. הם חשו שאינם ראויים לגדולה ולהימנות עם שבעים הזקנים. בזכות ענוותם זו, גמל להם ה' והעניק להם נבואה ישירה ועוצמתית יותר מזו של שאר הזקנים: בעוד ששאר הנביאים התנבאו לזמן קצוב ופסקו, נבואתם של השניים הייתה מתמשכת. בנוסף, הם זכו ששמותם ייכתבו במפורש בתורה ושהם ייכנסו לארץ ישראל [תורה תמימה, דעת זקנים, שפתי כהן].
באשר לתוכן נבואתם, המסורת המרכזית מצביעה על כך שהם ניבאו חילופי הנהגה דרמטיים: משה ימות במדבר, ויהושע הוא זה שיכניס את ישראל לארץ [שפתי כהן, קיצור בעל הטורים, חנוכת התורה, דעת זקנים]. אחרים סבורים שניבאו על אירועי העתיד הרחוק, כמלחמת גוג ומגוג [דעת זקנים].
מזווית שונה לחלוטין, יש מי שמסביר שריצת הנער לא נועדה להעביר רכילות או לעורר סערה, אלא להביא בשורה טובה למשה. משה חשש שמא בשר השליו, שעתיד היה להביא פורענות ומוות על העם, יושפע ויגיע דרך הצינור הרוחני שלו. כשהנער הודיע לו שהשניים מתנבאים במחנה מעצמם ובאופן בלתי תלוי בו, הבין משה שהנבואה והשפע מגיעים ישירות מה' ולא דרכו, והדבר הסיר דאגה מליבו [חתם סופר].