פסוק זה מתאר נקודת שבר במדבר, שבה תלונה מקומית מתפתחת במהירות למשבר לאומי עמוק. הפסוק חושף כיצד חוסר סיפוק פנימי והשפעה חברתית שלילית יכולים לסחוף ציבור שלם לאובדן אמונה ולמרד.
וְהָאסַפְסֻף – מילה יחידאית במקרא שבה האות א' נחה (שקטה) ואינה נהגית [חזקוני, מנחת שי]. הפרשנים מסכימים כי מדובר ב"ערב רב", אותם עבדים ובני עמים אחרים שנספחו אל בני ישראל בצאתם ממצרים [רש"י, אבן עזרא, רלב"ג]. כפילות השורש (אספ-סף) מצביעה על כך שהם נאספו שוב ושוב, אך נותרו חיצוניים לעם. הם היו על ה"סף", כלומר בשולי המחנה, ולא הפכו לחלק אורגני ופנימי ממהותו של עם ישראל [רש"ר הירש, חזקוני, שטיינזלץ].
הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה – כפל הלשון מלמד כי לא מדובר ברעב טבעי או בחוסר אובייקטיבי במזון, שהרי המן ירד להם בשפע. זו הייתה לוליינות פסיכולוגית של תאווה לשמה; הם עוררו בעצמם חשק מלאכותי לדברים אחרים, בדומה לאדם שמתאווה לאכול עפר או פחמים [רמב"ן, רלב"ג]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהתאווה הייתה למעשה תואנה כדי למרוד ולבדוק את כוחו של ה' [ספורנו, הכתב והקבלה]. מעבר לכך, יש המפרשים כי הבקשה לבשר הייתה רק מסווה לתאווה אחרת – פריצות מינית והתרת עריות, שכן הם מאסו בקדושה שדרשה מהם התורה [כלי יקר, אלשיך].
בנוסף, המן היה מזון רוחני שהתאים את עצמו למדרגתו של האוכל. בעוד הצדיקים חוו בו טעמים נפלאים והשגות רוחניות, האספסוף, שהיו מרוחקים מהקדושה, חוו אותו כמזון גשמי ודל, ולכן חסרה להם תחושת השובע והסיפוק [מלבי"ם, העמק דבר, חתם סופר]. ויש שאמרו כי הם טענו שברצונם לאכול בשר רק כדי לברר ניצוצות של קדושה, אך בפועל זו הייתה תאווה גופנית גרידא [פני דוד].
וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – התלונה החלה בקצוות המחנה, אך עד מהרה חלחלה פנימה. המילה "וישובו" מתפרשת כציון זמן – קרי, תחילה בכו האספסוף, ואחר כך נגררו גם בני ישראל [שד"ל]. פרשנים אחרים מסבירים כי "וישובו" מעיד על חזרה לסורם ולחטאיהם הקודמים. האווירה השלילית שיצר הערב רב השפיעה על בני ישראל, שנסחפו אחריהם, אימצו את התלונה, והחלו לבכות עמם יחד [רש"י, שפתי חכמים, ספורנו, שטיינזלץ].
מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר – בקשה זו מעוררת תמיהה בקרב הפרשנים: וכי לא היו לישראל צאן ובקר רבים שהוציאו עמם ממצרים? הפרשנים מציעים כמה תשובות לכך: ראשית, המקנה הרב היה שייך בעיקר לעשירים ולגדולים שבעם, בעוד להמון הפשוט לא היה בשר זמין באופן יומיומי [רמב"ן, צאינה וראינה]. שנית, ייתכן שישראל נמנעו מלשחוט את מקניהם משום ששמרו עליו לקראת הכניסה לארץ והמלחמות הצפויות [קיצור בעל הטורים], או בשל הקושי לגדל ולהרבות צאן בתנאי המדבר [שטיינזלץ].
אולם, מעבר לסיבות הטכניות, רבים מסכימים כי הבקשה נבעה מחיפוש אחר עלילה [רש"י]. השימוש במילה יַאֲכִלֵנוּ (ולא "מי יתן לנו") מצביע על כך שהם לא רק רצו בשר, אלא דרשו לקבל אותו ללא כל מאמץ – מבושל ומוכן ישר לפיהם, בדיוק כפי שהמן ירד אליהם ללא טרחה [שפתי כהן, משכיל לדוד]. יש אף הסבורים כי הם התגעגעו לשלו (בשר עוף) שקיבלו בשנה הראשונה ליציאת מצרים ופסק מאז, אך התביישו לבקש אותו במפורש כי בעבר מאסו בו, ולכן הסתירו את כוונתם תחת בקשה כללית ל"בשר" [ביאור יש"ר, חזקוני].